Lev Aharon Library
/
מצות סיפור יציאת מצרים
/
דרוש, מוסר ומחשבה
חשיבותה ואופן קיומה של ההגדה מאב לבן
כתב הרמב"ם (פרק ז מהלכות חמץ ומצה הלכה ב) וזה לשונו, מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו, שנאמר (שמות יג, ח), "והגדת לבנך", עכ"ל. ובסמוך (הלכה ג) כתב: "אין לו בן, אשתו שואלתו. אין לו אשה, שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו, שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה". משמע, דעיקר המצוה לספר לבניו. רק אם אין לו בן, יספר לאחרים או לעצמו דרך סיפור. ולשיטתו צריך לומר, דהא דדנה הגמרא (פסחים קח, א), אם תלמיד בפני רבו צריך הסבה, הוא רק למי שאין ביכלתו מסיבות שונות להסב אצל אביו.
אכן, מספר החינוך (פרשת בא מצוה כא) נראה, דחולק על זה, שכתב וזה לשונו, לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר, "והגדת לבנך וגו'". וכבר פירשו חכמים, דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב 'לבנך', דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה, עכ"ל. משמע, דאפילו לכתחילה אין להקפיד לספר לבן דווקא, ויכול לקיים המצוה באחרים [וכן היה מנהג התלמידים בוואלוז'ין, להסב בליל הסדר עם רבם הנצי"ב זצ"ל, ולא ללכת לבית אביהם]. וצריך ביאור בסברת המחלוקת.
ויש להביא קצת ראיה לשיטת הרמב"ם, מהמעשה בתנאים שהיו מסובים בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. משמע, דלא ישבו התמידים עם רבותיהם במהלך אותו הלילה והגיעו רק בבקר, אם כן, בודאי הסבו עם אבותיהם, ומשום דלכתחילה מצות האב לספר לבנו סיפור יציאת מצרים. ואפשר לדחות ולומר, שאכן היו עם רבותיהם, עד שחטפתם שינה והוצרכו ללכת לביתם לישון קמעא. ועל דרך מה שכתב המהר"ל (גבורות ה' פרק נג) בביאור המעשה ההוא וזה לשונו, הביא אחר זה מעשה זה, להודיע איך היו מחבבים החכמים לספר ביציאת מצרים וכו'. וכדי שלא יקשה לך, איך היו מונעים את השינה מעיניהם ביום טוב, אמרו, שלא היה צער להם, כי מחבוב המצוה היה הזמן קצר להם מאוד, שלא הרגישו עד שעלה עמוד השחר, וכל כך היה הזמן קצר להם, שלא היו סבורים שעלה עמוד השחר, ובאו תלמידיהם ואמרו: כבר הגיע זמן קריאת שמע, עכ"ל. ואם כן יש לומר, דתלמידיהם, שלא היו בדרגה זאת, הלכו לתת שינה לעיניהם קמעא, ובאו עם שחר להזכיר לרבותיהם שכבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
מיהו, לפי הרמב"ם יש לומר, שבאמת לא הסבו התלמידים אצל רבותיהם בליל הסדר, אף שהיו רבותיהם גדולי הדור, והיו יכולים לקבל מהם דברים גדולים ונפלאים בסיפור יציאת מצרים, בכל זאת, נשארו עם אבותיהם, לקבל מהם את סיפור יציאת מצרים, הגם שיתכן שהיו אנשים פשוטים. וצריך ביאור, מדוע העדיפה התורה שישמעו את סיפור יציאת מצרים מהאב יותר מאשר מפי הרב.
עוד צריך ביאור לשיטת הרמב"ם, מהא דכתב בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכות א–ב): "נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר (דברים יא, יט), 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'. ואין האשה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד, חייב ללמד. כשם שחייב אדם ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר (שם ד, ט), 'והודעתם לבניך ולבני בניך'. ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף על פי שאינן בניו, שנאמר (שם ו, ז), 'ושננתם לבניך', מפי השמועה למדו, 'בניך', אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויין בנים, שנאמר (מלכים ב ב, ג), 'ויצאו בני הנביאים'. אם כן, למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חבירו". וכן פירש רש"י (דברים ו, ז) וזה לשונו, ושננתם לבניך – אלו התלמידים. מצינו בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר (דברים יד, א), "בנים אתם לה' אלהיכם". ואומר (מלכים ב ב, ג), "בני הנביאים אשר בבית אל". וכן בחזקיהו, שלמד תורה לכל ישראל, וקראם בנים, שנאמר (דברי הימים ב כט, יא), "בני עתה אל תשלו". וכשם שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר, "בנים אתם לה' אלהיכם", כך הרב קרוי אב, שנאמר (מלכים ב ב, יב), "אבי אבי רכב ישראל", עכ"ל. נמצא, שבנים ותלמידים הם בדרגה שוה. ואם כן, צריך ביאור לדעת הרמב"ם החילוק בין סיפור יציאת מצרים, שמפרש 'והגדת לבנך' היינו בן ממש, ורק אם אין לו יספר לאחרים, ולגבי מצות תלמוד תורה, מפרש 'ושננתם לבניך' לכתחילה גם על התלמידים, כשיטת החינוך בסיפור יציאת מצרים.
ויש לבאר הענין, על פי מה שכתוב בספר דעת חכמה ומוסר (חלק ב מאמר ס), כה הם דבריו, "ויאמר אליו גדעון בי אדני ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר וגו'" (שופטים ו, יג). ופירש רש"י: "אשר ספרו לנו אבותינו – פסח היה, אמר לו, אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר 'בצאת ישראל ממצרים', ועתה נטשנו". רואים אנו דבר נפלא, גדעון דבר אל המלאך כמו בוּר גמור, כאילו הוא אינו יודע כלום, "אמש הקרני אבא בצאת ישראל ממצרים", והוא בעצמו אינו יודע כלום?! [והרי היה כבר גדול, ונעשה שופט אז] – כן הוא באמת, סוד גדול, כך הוא הענין, שבאמונת חכמים אמנם הכל מסתיים, ב'אבותינו ספרו לנו', 'אבא אמר לי כך', עכ"ד.
ונראה להוסיף עליהם, דהנה, רש"י כתב, שהאב רק הקרה את ההלל לגדעון, ולא שסיפר לו מעניני יציאת מצרים בכל פרטיהם, ומזה לבד, כנראה מדבריו, נבעה ידיעתו על ידי אביו בענין יציאת מצרים, ולמה לא הוסיף לומר ממה שידע הוא בעצמו על ניסי יציאת מצרים, להגדיל התביעה על המצב שהיה אז. אלא כי ידיעה עדיין אינה בדרגת אמונה, ואת השפעת האמונה מקבלים דווקא מאב לבן, כדברי מרן המשגיח.
והביאור בכח האמונה הנמסרת מאב לבן, הוא על פי מה שכתב הרמב"ן (דברים ד, ט): "זהו שאמר שם (שמות יט, ט): 'וגם בך יאמינו לעולם', כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק, כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל". וכן כתב בשו"ת חתם סופר (יורה דעה חלק ב סימן שנו): "אין האבות מנחילים שקר לבניהם". וכן כתב בתורת משה (הפטרת בחקותי): "ונראה, דכבר הסכימו דאין האב מנחיל שקר לבנו". וכן כתב המלבי"ם (משלי כג, כב): "שמע לאביך זה ילדך, מצוהו שישמע ויקבל חקי החכמה מאביו, ואל יסתפק בקבלתו שינחיל אותו דבר שקר, אחר שזה ילדך, ואין אב מנחיל שקר לבניו". והיינו, דכח האמונה הנמסר מאב לבן אינו תלוי בהסברה ובכושר שכנוע, אלא בכח ותוקף האמת שרואה ומרגיש הבן אצל אביו כשמספר לו ענין זה.
והיינו, דיש שני אופנים איך להשריש שיטה או הגיון בבני אדם: א. על ידי הסברה ושכנוע, שאז יש להאריך בדברים כדי הצורך עד שיתאמתו ויתקבלו על דעת השומע. ב. בכח האמת שבדברים עצמם, שאז די בכמה מילים הנובעות מנקודת האמת שבאדם לפעול את הפעולה הרצויה בדעת ולב השומע.
והוא מפני שככל שהדברים יותר מאומתים בדעת ולב האב עד אמת לאמיתו, כן יכנסו הדברים בלב הבן אפילו במילים קצרות, כשם שראינו בגדעון, שהקרהו אביו 'בצאת ישראל ממצרים', בלי לפרש הענינים, ובכל זאת, פעלו המילים האלו אצלו התעוררות והתפעלות גדולה כל כך, עד שהביאו לתשועת ישראל. ובאמת, אפשר לקבל יראת שמים מעצם שמיעת תפילת האב, או אמירתו את ההלל מתוך אמונה שלימה ויראת ה' אמיתית, עד שֶׁנִּכָּרִים ונקבעים דברי האמת בלב השומע. ועל כן צריכים האבות לומר את ההגדה וההלל בליל הסדר בהתעוררות גדולה, כדי שיכנסו הדברים בעומק לבבות בני הבית.
וכדוגמת מופת לדברים אלו, אזכיר את אשר שמעתי מסבתי הרבנית צביה וואלקין ע"ה, כששאלתי אותה איך הצליחו להחזיק מעמד בימי האימה תחת שלטון הנאצים ימ"ש, ונשארו יראים ושלמים. וענתה לי במילים נעימות הנובעות מנקודת לב טהורה: 'אהרל'ה! מיר זענען דאך יידן! א ייד האט אמונה אין גאט!' [אהרל'ה! אחרי הכל אנחנו יהודים! ליהודי יש אמונה באלוקים!]. מילים פשוטות אלו זעזעו אותי עד עומק לבבי, והשפיעו עלי יותר מכל מיני מילים של שכנוע והסברים עמוקים. עד היום בנויה אמונתי על השפעת אותם דיבורים שנבעו מנקודת האמת שלה, ואני חושב כי גם שנים של לימוד בספר הקדוש חובות הלבבות לא היו נותנות לי השפעה כזו, כמו שנתנו לי דבריה הפשוטים והקצרים, שנאמרו ללא כל שכנוע או עומק רעיוני. זו דרגת 'אבותינו ספרו לנו', ו'אין אדם מנחיל שקר לבנו'. אני קורא על עצמי במליצה: 'אמש הקראתני סבתי בצאת ישראל משלטון הנאצים ימ"ש... היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו', שמכח אמונתם התמימה והפשוטה, עוד זכו ונתעלו יותר בצאתם מאפלה לאורה.
וכבר שאלתי את מרן הרב שך זצ"ל, מה הכוונה ואיך אפשר 'לתקוע את האמונה' בלב הבנים. והשיב לי, ששאלו זאת את דודו, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, והשיב, דהיינו 'להדפיס' כביכול את הדברים בלבם, כלומר, להשריש את הדברים באופן שיעבור לבני בניהם.
והדרך לכך מבוארת בדברי הרמב"ן (שמות יג, טז) שכתב וזה לשונו, ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ (שם יב, טו), ובעזיבת הפסח (במדבר ט, יג). והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים, על ידינו, ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא, א), אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז, ג), "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ושנעשה סֻכָּה בכל שנה, וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו, ונתכוון בענינה, כבר הודה בחדוש העולם, ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, עכ"ל. כלומר, על ידי ריבוי הדיבור והמעשים נשריש את האמונה בלבנו ובלב בנינו לדורותם.
מיהו, לפי דברי הרמב"ן הנזכרים לעיל, שאין אב מנחיל שקר לבנו, הרי גם על ידי שהאב קבל מאביו ומוסר עכשיו לבנו על דרך מה שביארנו, וכל אחד מדבר מתוך נקודת האמת שלו עד שהשומע נעשה כביכול עד נאמן למה ששומע, ואת דברי האמת האלה מעביר הלאה לבנו, גם כך נזרעת ונשרשת האמונה בלב הדורות הבאים.
ואזכיר בזה דוגמא נוספת להמחיש עד כמה משפיעה נקודת האמת בלב האב על הבנים: פעם היה אבי שליט"א צריך לעבור ניתוח לב, ובאופן טבעי מתעוררים רגשי חרדה בלב המטופל, וכשהכניסו אותו הרופאים לחדר לפני הניתוח כדי לדבר אל לבו ולהרגיעו, התחילו לשאול אותו אם הוא מפחד, והשיב שאינו מפחד. ניסו לשאול שוב, אולי קצת פחד יש לך בכל זאת, והשיב, שאין בלבו שום פחד. וביאר להם כוונתו, שהרי תמיד הוא ביד ה', ואם כן, מה זה משנה אם הוא הולך לתומו ברחוב, או שוכב על מיטת ניתוחים בחדר כשמסביבו מכשירי ניתוח הנראים כעין מסורים גדולים שחותכים עצים. אחר כך הוציאוהו משם על מנת להכין את החדר לקראת הניתוח, וסיפר לי את מה שדובר שם, ונסתפקתי בלבי אם באמת הוא לא חש כל פחד. אמנם כאשר ביקש ממני גמרא להספיק עוד קצת לימוד במשך אותן הדקות, וראיתי בעיני את שלוות רוחו וישוב דעתו, אז נתעוררתי לאמונה רבה, כי אנו ביד ה' בכל עת ובכל מצב, ואין מה לפחד כלל, כי נוכחתי שהוא לא רק אומר את הדברים אלא חי אותם בפועל.
ושאלתי את מרן הרב שך, דלפי פירוש רש"י, ש'אבותינו סיפרו לנו' קאי על ההלל שהקרה אביו של גדעון לגדעון, אם כן, מדוע נקט גדעון בלשונו 'אבותינו' בלשון רבים, ולא 'אבי', דאם הכוונה על כלל האבות שמספרים עתה בליל הסדר, ניחא, אבל רש"י פירש דקאי על אביו של גדעון.
ובפשטות היה נראה לפרש, כי באמת דיבר גדעון על אביו, אמנם אביו גם שמע ההלל והסיפור מאביו, ששמע מאביו, עד יוצאי מצרים, שהיו שם וראו הכל בעיניהם, ונמצא סיפורו ועדותו בנויים על כל הדורות שלפניו, על כן נקט בלשון רבים 'אבותינו סיפרו לנו'.
אכן, יש לפרש ביתר עמקות, על פי הפסוק (שמות י, ב): "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים", שסיפור הסבא נכנס באבא, וממנו לבנו, באופן שיש בכח סיפור האב גם את כח הסב. ועל דרך שאמר אדוני אבי זקני הבית אהרן זצ"ל, שהאמונה עליה מספר האב לבן, הנה הוא מבאר לו ומדגיש כי כן קיבל מאביו, ואביו מאביו, ולמעלה בקדש, נמצא כח הדורות הקדמונים בתוך סיפור האב לבן. וכל מה שמקבל הבן מאביו באמונה, תורה ויראה, כבר גנוז ונכלל בהם דברי האבות והזקנים הקדמונים. על כן נקט גדעון ואמר, 'אבותינו', בלשון רבים, כי בסיפור של אביו נכללו גם אבותיו ואבות אבותיו, כמו שנתבאר. וקילס מרן הרב שך פירוש זה מאד.
עוד יש לשאול, מדוע נקטה התורה רק שני דורות, 'בנך ובן בנך', דלכאורה היתה צריכה לברך את הסבא לראות גם דור שלישי ורביעי.
והנה, מצאנו בספר פענח רזא [לרבי יצחק בן רבי יהודה, מבעלי התוספות], דפסוק זה קאי על לימוד תורה, וזה לשונו, כי עד כאן חייב אדם ללמד לזרעו תורה, ועד כאן יגיעו רחמי האב על הבן, שנאמר (בראשית כא, כג), "אם תשקור לי ולניני ולנכדי", עכ"ל. וכן כתב בעל הטורים (שמות י, ב), שעד כאן רחמי האב על הבן. וצריך ביאור, מה הקשר בין לימוד תורה לרחמנות.
ומוכח מזה, דגם לימוד תורה, או השרשת האמונה, חייבים לבוא מתוך רגש רחמנות לתלמיד, ומתוך רצון חזק להיטיב עמו, דרק באופן זה מתעורר אצל החני ך רגש לאמונה ויראת שמים, וטעם בלימוד, כי רק אז מרגיש החניך את חשיבות התורה, האמונה, והיראת שמים שיש בלב האב.
וכך צריך להיות גם סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, שככל שירגיש הבן עד כמה נוגע הסיפור בעומק לב האב, ועד כמה מאומתים הם אצלו כאור החמה אמת לאמיתו, ומגודל אהבתו את בנו חשוב לו כי יכנסו הדברים בלבו לטוב לו כל הימים, אז יזכה שבנו יאמר אחר כך לנכדו באותו רגש והתלהבות: 'אמש הקרני אבי את ההלל, בצאת ישראל ממצרים'.
וזה ההבדל לשיטת הרמב"ם בין לימוד תורה, לסיפור יציאת מצרים – בלימוד תורה שוים הבן והתלמיד, כי ידיעת התורה שוה בכל, אבל סיפור יציאת מצרים, הרי תכליתו להשריש אמונה בלב, ובזה סיפור אב לבן דווקא מסוגל ביותר, וכמו שנתבאר, ורק אם אין לו בן, יוצא על ידי סיפור לאחרים, או בינו לבין עצמו.
Note! Translation is auto generated: Please use with caution
The Importance and Manner of Passing Down the Haggadah from Father to Son
The Rambam writes (Chapter 7 of the Laws of Chametz and Matzah, Halacha 2) as follows: "It is a mitzvah to inform the children, even if they do not ask, as it is stated (Exodus 13:8), 'And you shall tell your son,' end of quote." And nearby (Halacha 3), he writes: "If he does not have a son, his wife asks him. If he does not have a wife, they ask each other, 'What is different about this night,' even if they are all scholars. If he is alone, he asks himself, 'What is different about this night.'" It is implied that the primary mitzvah is to tell one's children. Only if he does not have a son, he tells others or himself in the manner of storytelling. According to his view, it must be said that the Gemara's discussion (Pesachim 108a), whether a student in the presence of his teacher needs to recline, applies only to someone who, for various reasons, cannot recline with his father.
Indeed, from the Sefer HaChinuch (Parashat Bo, Mitzvah 21), it seems that he disagrees with this. He writes: "To tell about the Exodus from Egypt on the night of the fifteenth of Nissan, each person according to the extent of his eloquence, and to praise and glorify the Blessed Name for all the miracles He performed for us there, as it is stated, 'And you shall tell your son, etc.' And the sages have already explained that this mitzvah of telling is on the night of the fifteenth of Nissan during the eating of matzah. And what the Torah states 'to your son,' does not specifically mean to his son, but even with any person," end of quote. It implies that even initially, one need not insist on telling specifically to his son; he can fulfill the mitzvah with others [and so was the custom of the students in Volozhin, to recline on the night of the Seder with their teacher, the Netziv, of blessed memory, and not to go to their father's house]. There needs to be an explanation for the reasoning behind this disagreement.
One could bring a slight proof to the Rambam's view from the story of the sages who were reclining in Bnei Brak and were telling about the Exodus from Egypt all that night until their students came and said to them, "Our teachers, it is time for the morning Shema." It implies that the students did not sit with their teachers during that night and only arrived in the morning; if so, they certainly reclined with their fathers, because initially the mitzvah of the father is to tell his son the story of the Exodus from Egypt. However, it is possible to refute this and say that indeed they were with their teachers until they were overtaken by sleep and had to go home to sleep a bit. In the manner of what the Maharal wrote (Gevurot Hashem, Chapter 53) in explaining that story: "He brought this story next, to inform how the sages cherished telling about the Exodus from Egypt, etc. And to prevent the question of how they prevented sleep from their eyes on Yom Tov, it was said that it was not distressing for them because the love of the mitzvah made the time seem very short to them, so much so that they did not feel the passage of time until dawn, and they did not realize that dawn had arrived until their students came and said, 'It is time for the morning Shema,'" end of quote. If so, it can be said that their students, who were not on that level, went to give a little sleep to their eyes and came at dawn to remind their teachers that it was time for the morning Shema.
However, according to the Rambam, it can be said that the students indeed did not recline with their teachers on the night of the Seder, even though their teachers were the great sages of the generation and could have received great and wondrous things from them in the story of the Exodus from Egypt. Nevertheless, they stayed with their fathers to receive from them the story of the Exodus from Egypt, even though they might have been simple people. There needs to be an explanation of why the Torah preferred that they hear the story of the Exodus from their father rather than from their teacher.
Further explanation is needed for the Rambam's view, based on what he wrote in the Laws of Talmud Torah (Chapter 1, Halachot 1-2): "Women, slaves, and minors are exempt from the study of Torah, but a father is obligated to teach his son Torah, as it is stated (Deuteronomy 11:19), 'And you shall teach them to your children to speak
