מכון לב אהרן
/
מצוות ומנהגי ליל הסדר
/
דרוש, מוסר ומחשבה
ביאור ענין החפזון באכילת קרבן הפסח
נצטוו אבותינו טרם יציאתם ממצרים לאכול את קרבן הפסח בחפזון, כדכתיב (שמות יב, יא): "וככה תאכלו אֺתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה'". ופירש רש"י: "בחפזון – לשון בהלה ומהירות, כמו, 'ויהי דוד נחפז ללכת' (שמואל א כג, כו), 'אשר השליכו ארם בחפזם' (מלכים ב ז, טו)". וכלשון זו איתא בנוסח הגדת הרמב"ם: 'בבהילו יצאנו ממצרים'.
ומפשטות הלשון משמע, דעצם האכילה צריכה להיות בחפזון. וצריך ביאור, דלכאורה הרי טוב לאכול במתינות, ולמה ציוה ה' לאכול בחפזון. ובפרט על פי מה שכתב בספר החינוך (פרשת בא מצוה ז): "משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכור נס יציאת מצרים. וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי". וכן כתב לקמן (מצוה טז): "שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח, שנאמר (שמות יב, מו) 'ועצם לא תשברו בו'. משרשי המצוה, לזכור ניסי מצרים, כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם". ואם כן צריך ביאור, מדוע נצטוו לאכול הפסח בחפזון בעת הגאולה, אף שאין זו דרך אכילת בני מלכים ושרים.
ופירש המהר"ל (גבורות ה' פרק לו) וזה לשונו, ובמכילתא (בא מג), "ואכלתם אותו בחפזון", זה חפזון ישראל. אבא חנין אומר משום רבי אלעזר, זה חפזון שכינה, שנאמר (שיר השירים ב, ח), "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים וגו'", ע"כ. ביארו בזה, כי חפזון הנאמר כאן, לפי שכל דבר אשר הוא יוצא לפעל אין לו הנחה מפני היציאה אל הפעל, ומפני שיצאו ישראל משעבוד לגאולה עכשיו, לכך צריך שיאכלו ישראל פסחיהם בחפזון בְּאֵין הנחה. ולמאן דאמר זה חפזון שכינה, שמפני שהשכינה באה לגאול אותם, וכח אלהי כח קדוש בא להיות נקרא עליהם, ומפני כח אלהים הזה שבא לגאול אותם שממהר ויחיש מעשיו כפי כחו גבורתו לעשות, ולכך היו צריכים לאכול הפסח בחפזון, עכ"ל.
והיינו, שחפזון ענינו מהירות, והוצרכה המהירות מפני שהגאולה היתה תהליך של יציאה מן הכח אל הפועל, שתכונתה מהירות ולא מתינות [הנחה], או מפני שהגאולה היתה על ידי גילוי שכינה, שכל מעשיה במהירות, ועל כן הוצרכו ישראל לאכול את פסחיהם בחפזון.
אכן, בטעם אכילת מצה כתוב (דברים טז, ג): "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל־עליו מצות לחם עֺני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים". ופירש רש"י: "כי בחפזון יצאת – ולא הספיק בצק להחמיץ, וזה יהיה לך לזכרון. וחפזון לא שלך היה, אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג), 'ותחזק מצרים על העם'". מבואר, כי החפזון קאי על אפיית המצה, ולא על אכילת המצה, שהרי לא הוזכרה כאן אכילה כלל. וצריך ביאור, מדוע לא מתייחס החפזון לאכילת המצה כדרך שמתייחס לאכילת הפסח. עוד צריך ביאור, מדוע לגבי מצה הזכיר רש"י את חפזון דמצרים דווקא ולא חפזון דישראל.
ויש לבאר על פי דברי המהר"ל (גבורות ה' פרק לז): "ואין להקשות, כיון שנתן הטעם למצה מפני שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שגאלם, וזה ביום היה, שהרי ביום יצאו ישראל ממצרים, כדכתיב (במדבר לג, ג), 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל', ולא בלילה, ואם כן, למה מחויבים לאכול מצה בלילה. שאין זה קושיא, כי המצרים היו ממהרים לשלחם, ומה שהיו ממהרים לשלחם זה היה בלילה דוקא, רק ביום יצאו, ולפיכך אכילת מצה על שם 'כי בחפזון יצאת ממצרים' ראוי לאכול בלילה ולא ביום". וכדבריו משמע במדרש (אגדה, דברים פרק טז פסוק ג): "כי בחפזון. זה חפזון דמצרים, שנאמר (שמות יב, לג), 'ותחזק מצרים על העם וגו'', ועל דבר זה לא יכלו להחמיץ לחמם, אלא לקחו בציקם טרם יחמץ". כלומר, שחפזון מצרים לא הניח לבצקם של ישראל להחמיץ.
ומבואר מה שהזכיר רש"י לגבי המצה רק חפזון דמצרים, כי הוא גרם לבצק שלא יחמיץ, וזה מורה על עיקר הגאולה, שרצו לשחררם מיד, וממילא אין צריך שיהיה החפזון גם באכילת המצה. מה שאין כן בקרבן פסח, אין סימן חפזון שייך אלא באכילתו.
ודבר זה, דלגבי מצה אין החפזון מתייחס לאכילתה, אלא על אפייתה כלחם עוני, נמצא גם בדברי הספורנו (שם): "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים – אף על פי שפסח מצרים היה איסור חמוצו יום אחד בלבד, כמו שהזכירו רז"ל (פסחים צו, א), תאכל עליו מצות, שבהיותו קרבן זכרון הגאולה שהיתה ברגע קטן אין ראוי לאכול עמו חמץ שהוא צריך עכוב בעשייתו מלוש בצק עד חמצתו".
ובסמוך שם כתב: "לחם עוני – לחם שהיו אוכלים בעוני, ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים". כלומר, שהרגיש הקב"ה את מצרים על ישראל שימהרו לגרשם, ומפני זה אכלו את המצה כלחם עוני. והמצה עצמה נעשית כרגע ללא שיהוי, ש זה גם כן סימן למהירות הגאולה.
וסיים שם: "כי בחפזון יצאת – והטעם להזכיר חפזון הלחם הוא, כי תמורת אותו חפזון העוני, היה לך אחר כך חפזון הגאולה, כענין 'והפכתי אבלם לששון' (ירמיהו לא, יב)". כלומר, מהירות הגאולה ניתנה להם כפיצוי על אכילת לחם העוני ביציאתם. הנה, גם בדבריו לא הוזכר חפזון של אכילה לגבי מצה, אלא של האפיה, ומפני החפזון של מצרים הוצרכו לאכול את המצה כלחם עוני.
וכן משמע מדברי המהר"ל (גור אריה שם): "ונראה לומר, שהקדוש ברוך הוא רצה דווקא להוציאם בענין זה, להראות שהוא יתברך הוציאם ביד חזקה, ולא יאמרו ישראל מעצמנו יצאנו. אבל כאשר יראו כי פרעה מלך מצרים, שהיה ממהר לשלחם קודם שהחמיצו עיסתם, אף על גב שאין זה ברצון שלהם, אין זה רק בשביל שחזקה יד ה' עליהם, ובידו החזקה הוציאם. ואלמלא היתה עיסתם חמוצה, כבר לא היה ניכר יד ה' החזקה, דודאי מרצונם ישראל היו יוצאים, ואם כן באיזה דבר היה נראה יד ה' החזקה עליהם. ומפני כך היה מחשבתו יתברך בראשונה להוציאם קודם שתחמיץ עיסתם, להודיעם מה שהבטיחם, 'כי ביד חזקה יגרשם מארצו' (שמות ו, א), ולפיכך צוה קודם יציאתם על אכילת מצה, אחר שכך היה רוצה להוציאם". כלומר, שהחפזון מטרתו שלא תחמיץ העיסה שאז יהיה ניכר שיצאו ממצרים ביד חזקה.
וכן נראה ממה שפירש (גבורות ה' פרק נא) בטעם שציוה אותם עוד בטרם יציאת מצרים לאכול מצה, כי הכנת המצה אינה דורשת זמן, וזה לשונו, כי מה שהיו יוצאים בחפזון בלי המשך זמן, מורה שיצאו במדריגה ובמעלה עליונה, והפעל שבא משם נעשה בלי זמן, לא כמו דברים הטבעיים שכל פעולתם בהמשך זמן, אבל כאן היה גאולתם שלא בטבע, ולכך היה בחפזון בלי זמן, ולכך ראוי שיאכלו לחם עוני הוא לחם הפשוט מבלי הרכבה, עכ"ל.
וכן עולה עוד ממה שפירש (גבורות ה' הלכות פסח בקצרה) בטעם איסור חמץ ואכילת מצה וזה לשונו, והכתוב נתן טעם באכילת מצה, "כי בחפזון יצאת וגו'", ועוד כתיב (שמות יג, ג), "זכור את היום אשר יצאתם ממצרים [וגו'] כי בחוזק יד הוציא אתכם מזה ולא יאכל חמץ", מוכח, כי טעם איסור חמץ בשביל שהוציא אותם בחוזק, וזה, כי המהירות מורה על חוזק, שכל דבר שהוא במהירות, הוא על ידי שפועל בחוזק, והשם יתברך היה מוציא אותם בידו החזקה ובזרוע הנטויה, כי להוציא מן שעבוד ומרשות אחר צריך חוזק, ולפי חוזק הפעולה שהיה מוציא אותם הקדוש ברוך הוא, היה הכל בחפזון, ולפיכך צוה על המצה, שהיא נעשה במהירות ואין בה עכוב זמן, מורה על פועל שהוא פועל בחוזק ויכול לגאול בחוזק, ולפיכך המצה מורה על הגאולה שהיא בחוזק, עכ"ל. מכל הנזכר מתבאר כי אכילת מצה ואיסור חמץ קשורים לחפזון דמצרים.
אכן, בגמרא (ברכות ט, א) נחלקו רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא עד מתי זמן אכילת הפסח, ונתבאר שם, דנחלקו במהות החפזון: "אמר רבי אבא, הכל מודים, כשנגאלו ישראל ממצרים, לא נגאלו אלא בערב, שנאמר (דברים טז, א), 'הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה'. וכשיצאו, לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר לג, ג), 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה'. על מה נחלקו, על שעת חפזון, רבי אלעזר בן עזריה סבר, מאי חפזון – חפזון דמצרים. ורבי עקיבא סבר, מאי חפזון – חפזון דישראל". ופירש רש"י: "הכל מודים – רבי עקיבא גופיה מודה שהלילה, מחצות ואילך, היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ. מערב נגאלו – נתנו להם רשות לצאת. חפזון דמצרים – מכת הבכורים, שעל ידם נחפזו למהר לשלחם. חפזון דישראל – לא שמעו להם לצאת עד בקר".
והיינו, שהקב"ה ציוה את בני ישראל לאכול את הפסח בחפזון, לפי רבי אלעזר בן עזריה הכוונה, עד חצות הלילה, שעת מכת בכורות, שאז נתקבצו המצרים על ישראל לגרשם, כדכתיב (שמות יב, לג): "ותחזק מצרים על־העם למהר לשלחם מן־הארץ כי אמרו כלנו מתים". ולפי רבי עקיבא הכוונה, לשעת החפזון של עלות השחר, שאז נחפזו ישראל לצאת.
והקשה השל"ה (פסחים מצה עשירה – דרוש שלישי ב שפא) לפי שיטת רבי עקיבא וזה לשונו, מצה זו שאנו אוכלין אותה על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר כו' (הגדה). יש להקשות, על מה שנתן סיבה לאכילת מצה שתהא זכר לחפזון החרות שהיה להם במצרים, שהוציאו "עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (שמות יב, לט), אשר המשמעות מזה, שהחפזון לענין גאולה דבר טוב הוא. והדבר נראה בהיפך בדברי הנביא (ישעיהו נב, יב), שאמר על הגאולה אחרונה: "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון וגו'".
בשלמא בלא זאת הַפִּסְקָא [מההגדה], בפסוק עצמו פרשת ראה (דברים טז, ג) בפסוק "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים", לא שייך להקשות קושיא זו, כי כבר הרגיש רש"י בזאת הקושיא, ותירצה. וזה לשון רש"י, כי בחפזון כו', וחפזון לא שלך היה, אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג), "ותחזק מצרים על העם וגו'", אשר בלי ספק רש"י ז"ל כתב כן כדי לתרץ קושיא זו, דודאי חפזון אינו מעליותא כשהחפזון מצד הנגאל, אבל בכאן, שהחפזון מצד המצריים היה, שעל אפם ועל חמתם שחררו אותם לבני חורין מהר מהר, זהו מעליותא. וכמו שפירש רש"י, כן הביא בילקוט (רמז תתקג), "כי בחפזון יצאת", יכול חפזון לישראל ולמצרים, תלמוד לומר (שמות יא, ז) "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", אמור מעתה, למצרים היה חפזון, ולישראל לא היה חפזון. עכ"ל.
אבל בפיסקא זו משמע שהחפזון היה לישראל, שהרי אמר "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם", אשר הכוונה בו, שלא הספיק הבצק להחמיץ בדרך הרב שהלכו בו מרעמסס לסוכות, שם נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (שמות יג, כ–כא), "ויסעו מסוכות וכו', וה' הולך לפניהם יומם", כי הלכו בדרך ההוא בחפזון הרבה, ובאו לסוכות ששם נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא טרם שהחמיץ בצקם, אשר מזה נתבאר מהות ביאתם שמה. וחפזון זה של ישראל היה, דחפזון של מצרים היה ברעמסס, כמו שנאמר (שם יב, לז) "ויסעו ... מרעמסס", אבל החפזון דמרעמסס לסוכות, זה היה לישראל. נמצא הדרא קושיין לדוכתא. וכן סבירא ליה לרבי יהושע בן קרחה בהדיא, דחפזון ישראל היה, כמובא בילקוט בישעיהו (רמז תעו), וזה לשונו, כי לא בחפזון תצאו, לפי שנאמר בגאולת מצרים (שמות יב, יא) "ואכלתם אותו בחפזון", זה חפזון מצרים, רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חפזון של ישראל, עכ"ל השל"ה.
והאור החיים (שמות ג, ז) פירש בזה וזה לשונו, כי אם ישראל מתעכבים עוד הם נאבדים בר מינן, על דרך אומרם ז"ל (הגדה), ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים עדיין וגו', כי אם היו מתעכבים שם עוד, היו נכנסים בנ' שערי טומאה ולא היתה תקומה, לזה גאלם מיד, ולא שהו אפילו שיעור שיספיק בצקם להחמיץ, עכ"ל. כלומר, דנחפזו לצאת מחוסר ברירה, ולא משום דיש בזה מעליותא, וזה תירוץ על קושיית השל"ה.
ומדברי הספורנו הנ"ל משמע, דיציאת החפזון של הבקר היתה כפיצוי על מה שנאלצו לאכול לחם עוני מפני החפזון דמצרים, כמו שנתבאר, ואם כן, חפזון זה מעלה הוא לגבי ישראל, שנזדרזו ויצאו ממצרים מיד, ולא כדברי השל"ה שחפזון הוא בגדר חסרון.
והנה בנוסח ההגדה איתא: "מצה זו, שאנו אוכלין על שום מה. על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר (שמות יב, לט), ' ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם'". ומשמע, שהחפזון מתייחס לשכינה הקדושה, שמיהרה להוציאם ממצרים. וכן מפורש בתרגום יונתן (שמות יב, יא) במצות 'ואכלתם אותו בחפזון': "וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ בִּבְהִילוּ דִשְׁכִינַת מָארֵי עַלְמָא מְטוּל דְּחַיְיסָא מִן קֳדָם ה' לְכוֹן הוּא". ולכאורה אינו עולה לא כדברי רבי אלעזר בן עזריה ולא כדברי רבי עקיבא.
ואולי יש לומר, דחפזון השכינה וחפזון דישראל חד הוא, והיינו, שבו ברגע שהגיעה עת הגאולה, אהבת כלולות כביכול, לא עצרו כח להשאר על עמדם אפילו רגע קט, ותיכף יצאו משם. ועל דרך מה שכתב השם משמואל (ויקרא פרשת צו שנה תרעה) לגבי שבת הגדול, שהקב"ה עורר רצון כלפי עם ישראל, והם שבו ונתעוררו להתקרב אליו, וזה לשונו, אך מחמת שבת, שאיתא בתנא דבי אליהו שבשבת אדם מתרצה עם בניו ואנשי ביתו, וכבר פירשנו דקאי אקב"ה, ובניו ובני ביתו הם ישראל, וכמו שאנו אומרים בקידוש: "אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו", וכמים פנים אל פנים גורם נמי רצון בישראל עד למעלה ראש המפרק הרים ומשבר סלעים, על כן היו יכולין אז לבוא למסירות הנפש, ושוב עורר זה למעלה עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, ובהתגלות האלקות נתוספה בהם אהבה על אהבה עד שכל קשורין שקשרו עליהם המצרים ננתקו כנעורת הפשתן בהריחו אש, וזה היה עיקר הגאולה, עכ"ל. ובזה מתורצת שפיר קושיית השל"ה, כי גם חפזון דישראל נבע ממעלה של אהבה גדולה בינם להקב"ה, שמכוחה נחפזו לצאת.
Note! Translation is auto generated: Please use with caution
Explanation of the concept of haste in eating the Korban Pesach (Passover sacrifice)
Our ancestors were commanded before their departure from Egypt to eat the Passover sacrifice in haste, as it is written (Exodus 12:11): "And thus shall you eat it: with your loins girded, your shoes on your feet, and your staff in your hand; and you shall eat it in haste; it is the Lord's Passover." Rashi explains: "In haste – with urgency and speed, as in, 'And David made haste to go' (1 Samuel 23:26), 'which the Arameans had cast away in their haste' (2 Kings 7:15)." Similarly, in the text of the Rambam's Haggadah, it states: 'We left Egypt in haste.'
From the simple meaning of the text, it appears that the act of eating itself must be done in haste. This requires explanation, as generally, it is preferable to eat slowly and considerately. Why then did God command that the Passover be eaten in haste? Especially considering what is written in the Sefer HaChinuch (Parshat Bo, Mitzvah 7): "The reason for this commandment, as explained regarding its slaughter, is to remember the miracle of the Exodus from Egypt. This is why we are commanded to eat it roasted specifically, as this is the manner in which kings and princes eat roasted meat." Similarly, it is written later (Mitzvah 16): "Not to break any bone of the Passover sacrifice, as it is stated (Exodus 12:46), 'nor shall you break a bone of it.' The reason for this commandment is to remember the miracles of Egypt, as we have mentioned before. This too stems from the same root, that it is not respectful for kings and noblemen to gnaw on and break bones like dogs. Only the poor and hungry would do such a thing. Therefore, as we began to become a treasured nation, a kingdom of priests, and a holy people, and each year at that time, we should perform actions that demonstrate the great status we achieved at that hour. Through these actions and visualizations, the matter becomes fixed in our souls forever." If so, why were they commanded to eat the Passover in haste at the time of redemption, as this is not the manner of kings and princes?
The Maharal explains (Gevurot Hashem, Chapter 36), and in the Mekhilta (Bo 13), "You shall eat it in haste," this is the haste of Israel. Abba Hanan says in the name of Rabbi Eliezer, this is the haste of the Divine Presence, as it is said (Song of Songs 2:8), "The voice of my beloved! Behold, he comes leaping upon the mountains, skipping upon the hills." They explained that the haste mentioned here is because everything that comes into being does not have rest due to the process of coming into being. Because the Israelites were transitioning from servitude to redemption at that moment, they needed to eat their Passover in haste without rest. For the one who says this is the haste of the Divine Presence, it is because the Divine Presence came to redeem them, and the Divine power, which is holy, comes in haste and rushes to act according to its strength and might. Therefore, they needed to eat the Passover in haste.
Thus, haste means speed, and the speed was necessary because redemption is a process of transitioning from potential to actuality, characterized by speed rather than calmness [rest]. Or because the redemption was by the revelation of the Divine Presence, whose actions are performed with speed, and therefore the Israelites needed to eat their Passover in haste.
Regarding the reason for eating matzah, it is written (Deuteronomy 16:3): "You shall not eat leaven with it; seven days you shall eat unleavened bread with it, the bread of affliction, for you came out of the land of Egypt in haste." Rashi explains: "For you came out in haste – and the dough did not have time to leaven, and this shall be a remembrance for you. The haste was not yours, but that of the Egyptians, as it says (Exodus 12:33), 'And the Egyptians urged the people.'" It is clear that the haste refers to the baking of the matzah, not its eating, as eating is not mentioned here at all. This requires explanation as to why the haste is not related to the eating of matzah as it is to the eating of the Passover sacrifice. Additionally, why does Rashi mention the haste of the Egyptians regarding matzah and not the haste of Israel?
This can be explained based on the words of the Maharal (Gevurot Hashem, Chapter 37): "One should not question why, if the reason for matzah is because their dough
