מצות סיפור יציאת מצרים

/

/

הלכה ומנהג

מצות סיפור יציאת מצרים – עיקרה בדרך של דרש הפסוקים

לשון ההגדה: צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן בקש לעקור את הכל, שנאמר (דברים כו, ה), 'ארמי אובד אבי וגו''. 'וירד מצרימה' – אנוס על פי הדיבור. 'ויגר שם' – מלמד, שלא ירד להשתקע, אלא לגור שם, שנאמר, 'ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו וגו''. 'במתי מעט' – כמו שנאמר, 'בשבעים נפש וגו''. 'ויהי שם לגוי גדול' – מלמד שהיו ישראל מצויינין שם. 'גדול ועצום' – שנאמר, 'ובני ישראל פרו וגו'. 'ורב' – כמו שנאמר, 'רבבה כצמח וגו' ואת עֵרום ועריה' וגו'. 'וירעו אותנו המצרים' – כמו שנאמר, 'הבה נתחכמה לו' וגו'. 'ויענונו' – כמו שנאמר, 'וישימו עליו שרי מסים וגו''. 'ויתנו עלינו עבודה קשה' – כמו שנאמר, 'ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך'. 'ונצעק אל ה' אלהי אבותינו' – כמו שנאמר, 'ויהי בימים הרבים ההם' וגו'. וישמע ה' את קולנו – כמו שנאמר, 'וישמע אלהים את נאקתם וגו'. 'וירא את ענינו' – זו פרישות דרך ארץ, כמו שנאמר, 'וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים'. ואת עמלנו, אלו הבנים – כמו שנאמר, 'כל הבן הילוד וגו'. 'ואת לחצנו' – זה הדחק, כמו שנאמר, 'וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם' וכו', ע"כ.

הנה, בעל ההגדה דורש ומוכיח מן הפסוקים שבפרשת בִּכּוּרִים מה שאירע לאבותינו במצרים. וצריך ביאור, דבשלמא מה שדורש שלבן בקש לעקור את הכל, וכן שיעקב היה אנוס על פי הדיבור, ושירד רק לגור במצרים ולא להשתקע, ושהיו ישראל מצוינים שם, וכדומה – כל אלו דברים שלא נכתבו בפירוש, ושפיר איכא למדרש להו. אבל הרי הוזכרו כאן גם דברים שנכתבו בפירוש, כגון שנתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה', וישמע ה' את קולנו, וכדומה, ולמה היה בעל ההגדה צריך לדרוש אותם מהפסוקים שבפרשת כי תבוא. ואין לומר שכוונת בעל ההגדה למצוא 'מראי מקומות' ולא לחדש דרשות, שהרי כתב הרמב"ם (פרק ז מהלכות חמץ ומצה הלכה ד) וזה לשונו, "וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח". משמע דצריך לדרוש דווקא מפרשה זו את הקורות אותנו במצרים, וצריך ביאור.

עוד יש לתמוה, אם כבר ירד בעל ההגדה לפרט את כל הקורות אותנו במצרים, מדוע השמיט את כל המדרשים, כגון מה שדרשו בגמרא (סוטה יא, ב) על הפסוק (שיר השירים ח, ה) 'תחת התפוח עוררתיך', ושהיו יולדות ששה בכרס אחד (שמות רבה פרשה א סימן ח), ופירוט ניסי המכות, ואיך היתה העבודה הקשה שהחליפו עבודת אנשים לנשים, ושרחץ פרעה בדם תינוקות, וכדומה.

ונראה לומר, שעיקר מצות סיפור יציאת מצרים צריכה להיות בדרך של דרש ולימוד הפסוקים, ולא רק כקורא בתורה בעלמא, שהרי פתח בעל ההגדה את מאמרו במילים צא ולמד, שפירושם: למד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, כדאיתא בגמרא (סנהדרין פו, א חולין סג, א ושם קטו, ב). ועל דרך שאמר הגר"א, כי הדרשות באות לפענח את הסתום, כגון פרשת יעקב ולבן, שלא נתפרש על פי הפשט במקומו שרצה לבן לעקור את הכל, ורק בדרך דרש מפרשת כי תבוא הגענו לזה. וכך צריכים לספר כל סיפור יציאת מצרים באופן של לימוד תורה על ידי מדרש הפסוקים.

והוא על דרך שמצינו, שמשה סיפר לחותנו על כל עניני יציאת מצרים (שמות יח, ח), ולכאורה כבר נאמר בתחילת הפרשה (שם, א) שיתרו שמע את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו, ולמה הוצרך משה לספר לו שוב. והגרי"ז פירש (שם, יח), דסיפר לו מדין שיחו בכל נפלאותיו. ובכל זאת צריך ביאור, שהרי כבר שמע מכל זה, ומה חידש לו משה בסיפורו. ובפשטות יש לומר, דאינו דומה השומע מפי השמועה לשומע מעד ראיה. אכן, נראה הפירוש על פי התרגום יונתן על "ויבואו האהלה וגו'" (שם, ז–ח): "וּנְפַק משֶׁה מִתְּחוֹת עֲנָנָא יְקָרָא לִקְדָמוּת חָמוֹי וּסְגִיד וּנְשֵׁיק לֵיהּ וְגַיְירֵיהּ וְשַׁיְלוּ גְּבַר לְחַבְרֵיהּ לִשְׁלָם וְאָתוּ לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא, וְתַנִי משֶׁה לְחָמוֹי יַת כָּל מַה דְּעָבַד יְיָ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרָאֵי עַל עֵיסַק יִשְׂרָאֵל יַת כָּל עַקְתָא דְאַשְׁכְּחַתְנוּן בְּאָרְחָא עַל יַמָא דְסוּף וּבְמָרָה וּבִרְפִידִים וְהֵיךְ אַגַח עִמְהוֹן עֲמָלֵק וְשֵׁיזְבִינוּן יְיָ". 'משכן בית אולפנא' – הוא מקום לימוד תורה, והיינו, שמשה רבנו סיפר לו את עניני יציאת מצרים על דרך לימוד תורה, ולא כסיפור בעלמא שבא רק לצורך ידיעה.

ובזה יתבאר מאמר בעל ההגדה: 'כנגד ארבעה בנים דברה תורה', ולכאורה למה הוצרכנו לחלוקה זו של הבנים לארבעה סוגים, והרי הרמב"ם (פרק ז מהלכות חמץ ומצה הלכה ב) פסק, דלפי דעתו של בן אביו מלמדו, ואם כן ישער כל אחד בדעתו את הסוג והדרגה של הבן כדי להתאים את הסיפור לפי תפיסתו. ומוכח, שגם חלוקת הבנים לסוגים צריכה לבוא מן התורה, ולא מסברא אישית, ורק אחרי שנתחלקו הבנים לסוגיהם על פי חלוקת התורה, תתאים את הסיפור לאותו הסוג אליו שייך בנך.

והשתא יעלה שפיר הא דכתב בפירוש קדמון ועוד, כי הפתיחה 'ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה וכו'', היא כעין ברכת התורה, כי ההגדה לכל אחד מהארבעה בנים היא כלימוד תורה. והעירו עליו, דלכאורה כבר בירך בבקר ברכת התורה, ומה לו לברך שוב. ותירצו, כי מברך כדין העולה לתורה, שמברך בעלייתו את ברכת התורה.

וכן כתב בפירוש אפיקומן להרשב"ץ על ההגדה וזה לשונו, ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא – לפי שעיקר ההגדה אינו אלא להודיע לבניו ספור יציאת מצרים, וכבר עקרנו השלחן כדי שיתעורר הבן לשאול, והשבנו לו לפי דרכו, ועכשיו אנו צריכין להשיב על דרך החכמה לכל אחד מהבנים כפי דעתו. ומצינו בתורה שְמָנָה כנגד ארבעה בנים חלוקים בשאלתם מה תהיה תשובת כל אחד מהם, ואנו צריכין לדרוש הפסוקים הנאמרים בתשובתן, על כן אנו צריכין לברך ברכת התורה על זאת הדרשה, עכ"ל.

כלומר, אף על פי שכבר השבנו לבן על שאלת מה נשתנה, שעבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' וכו', אכן, עתה אנו באים לקיים מצות סיפור יציאת מצרים כלימוד תורה, שהוא עיקר הסיפור, ועל זה אנו מברכים ברכת התורה בנוסח ברוך המקום ברוך הוא וכו'.

וכן כתב הרשב"ץ לעיל בפירוש ואפילו כולנו חכמים, וזה לשונו, ואפילו כולנו יודעים את התורה, ובכל יום אנו הוגים בתורה, ומתוך קריאת התורה אנו מספרים ביציאת מצרים, עם כל זה, הגדה זו היא מחוייבת בלילה הזה, עכ"ל, משמע קצת, דהגדה זו יש לה דין של לימוד תורה. גם האבודרהם פירש דפותח בשבח המקום ככל העומד לדרוש את פסוקי התורה לציבור.

וכן נראה מדברי הרמב"ם (פרק ג מהלכות חגיגה הלכה ו) על פי מה שכתב במצות הַקְהֵל וזה לשונו, וגרים שאינן מכירין, חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע, מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל, עכ"ל. והיינו, ששמיעת דברי התורה במעמד הקהל היא מצוה מיוחדת גם ליודעים על דרך לימוד, וגם על דרך שמיעה או נוכחות. והוא כעין דברינו כאן, שהמצוה היא על דרך לימוד תורה, אך יש בה גם ענין שמיעה למי שלא יודע.

וכן משמע מדברי רבי אלעזר בן עזריה, שאמר, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. ובראשונים יש מפרשים, שלא אמר יציאת מצרים עד שדרשה בן זומא, ויש מפרשים, שלא הצליח לפסוק שכן ההלכה עד שדרשה בן זומא. ולכאורה, אם סבור שצריך לומר, למה שימנע מלומר. אלא דגם הזכרת יציאת מצרים צריכה להיות על פי תורה, לכן המתין מלאמרה עד שדרשה בן זומא מן המקרא.

ובזה יש ליישב קושיית הגרי"ז למה הוזכרו כאן דברי רבי אלעזר בן עזריה, הרי הוא מדבר על זכירת יציאת מצרים של כל השנה ולא רק של ליל הסדר. ולדברינו אתי שפיר, כי משמיע לנו בעל ההגדה דהכל חד טעמא, שהן הסיפור של ליל הסדר, והן זכירת יציאת מצרים שבכל השנה, צריכים להיות על פי דרשות פסוקי התורה דווקא.

והנה, לגבי חיוב נשים במצות סיפור יציאת מצרים כתב בספר החינוך (פרשת בא מצוה כא): "ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ביטל עשה". והקשה המנחת חינוך, הלא זו מצות עשה שהזמן גרמא. וי"ל על פי דברי הרמב"ם (פרק ו מהלכות חמץ ומצה הלכה י): "הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים". ואפשר, דמי שחייב במצה חייב גם בסיפור יציאת מצרים, ובפרט שאף הנשים היו באותו הנס, וכמו שכתב הבית יוסף (אורח חיים סימן תעב): "ואחד אנשים ואחד נשים חייבים בהם – פסחים (קח, א): נשים חייבות בארבע כוסות, שאף הן היו באותו הנס. ומטעם זה צריך לומר שהן חייבות בכל מצות הנוהגות באותו הלילה וכמו שכתב רבינו". וכן פסק השולחן ערוך (שם סעיף יד): "גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו לילה". ופירש העולת שבת (סק"ט): "אף על פי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום, כיון שגם הנשים היו באותו הנס, גם עליהם תקנו חז"ל שיהיו חייבות בכל אותן המצוות הנוהגות באותו לילה". והובאו דבריו במשנה ברורה (ס"ק מד).

אכן, הרמב"ם לא הזכיר חובת סיפור באשה. וכן לא הזכירו במנין המצוות שהאשה חייבת, כמו שכתב בהלכות עבודה זרה (פרק יב הלכה ג): "וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה, נשים פטורות, חוץ מקידוש היום, ואכילת מצה בלילי הפסח, ואכילת הפסח ושחיטתו, והקהל, ושמחה, שהנשים חייבות".

ויש לבאר, דהרמב"ם מפרש כדברינו, שמצות סיפור יציאת מצרים היא ענף של לימוד תורה, שנשים פטורות, וכאיתא בגמרא (חגיגה ג, א): "'הקהל את העם האנשים והנשים והטף' (דברים לא, יב), אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע". ופירשו התוספות: "נשים לשמוע – אמר בירושלמי, דלא כבן עזאי, דאמר, חייב אדם ללמד לבתו תורה". והיינו, שהנשים אינן מחויבות במצות הקהל על דרך לימוד תורה, אלא כשמיעה בעלמא. ומשמע, דמי שחייב, הרי חיובו בגדר לימוד תורה, והוא הדין לגבי סיפור יציאת מצרים שהוא בגדר לימוד תורה, ולכן לא כתב הרמב"ם שנשים חייבות בו.

והחינוך והטור והשולחן ערוך סוברים, דליודעים, בא הסיפור להודות ולהלל בשמחה על הניסים והנפלאות, וכמו שכתב האבודרהם, דהמצוה לספר ביציאת מצרים היא בשמחה והודאה. והגם שהבאנו לעיל דברי האבודרהם שאומר לפני הסיפור ברוך המקום כמו שמברכים לפני דרשה, יתכן דהוא סובר, דתרתי איכא בסיפור. וגם מהרשב"ם משמע קצת דענין הסיפור הוא הידיעה, כמו שכתב (בהגדה על ואפילו כולנו חכמים), דכל שכן דיש לנו להודיע למי שאינם יודעים, ואם כן, ליודעים, ענין הסיפור הוא על דרך הודאה.

ולשיטת הרמב"ם יש לבאר מדוע באמת צריך להיות הסיפור מתוך דברי תורה דווקא. ויש לומר, דהנה, שאלת הבן החכם היא: 'מה העדות', ופירשו הר"י בן יקר ופירוש קדמון, ש'עדות' היינו התורה. ואפשר שהפירוש בזה הוא, כי התורה מעידה על יציאת מצרים, ולכן שואל הבן החכם שיפרשו לו את סיפור יציאת מצרים על פי התורה. והגרי"ז כתב, דבאופן כללי התורה נקראת 'עדות', כי היא מעידה על המציאות האמיתית.

ויש לפרש בדבריו, דחזקת כשרות של עד היינו שהוא גופו נאמן, וממילא כל דבריו אמת. וכן התורה היא אמת וממנה אנו יודעים כל העבר ההווה והעתיד. וממילא, כשמספרים את סיפור יציאת מצרים על דרך לימוד תורה, הרי הסיפור מתקבל בדעת ובלב השומע באופן נאמן ואמת ויציב. וכן כתב בדעת תורה לרבי ירוחם לייבוביץ זצ"ל (חלק ה פרשת שופטים עמוד רלט), כי התורה היא הערה אלקית והשכל הזך והנקי שאין בו שום פקפוק.

Note! Translation is auto generated: Please use with caution

The mitzvah of recounting the Exodus from Egypt – its main aspect is through the interpretation of the verses.

Language of the Haggadah: Go out and learn what Laban the Aramean sought to do to our father Jacob, for Pharaoh decreed only against the males, and Laban sought to uproot everything, as it says (Deuteronomy 26:5), "An Aramean tried to destroy my father, etc." "And he went down to Egypt" - he was compelled by the Divine command. "And sojourned there" - teaches that he did not descend to sink, but to reside there, as it says, "And they said to Pharaoh, 'To sojourn in the land we have come, etc.'" "With few people" - as it says, "With seventy souls, etc." "And he became there a great nation" - teaches that the Israelites were distinguished there. "Great, mighty" - as it says, "And the children of Israel were fruitful, etc." "And numerous" - as it says, "My master has become numerous like plants, etc." "And the Egyptians mistreated us" - as it says, "Come, let us deal wisely with them, etc." "And they afflicted us" - as it says, "And they set over them taskmasters, etc." "With hard labor" - as it says, "And the Egyptians made the children of Israel labor with rigor, etc." "And we cried out to the Lord, the God of our fathers" - as it says, "And it came to pass in the course of those many days, etc." And the Lord heard our voice - as it says, "And God heard their groaning, etc." "And He saw our affliction" - this is the way of modesty, as it says, "And God saw the children of Israel and took notice, etc." "And our toil" - these are the children, as it says, "Every male that is born, etc." "And our oppression" - this is the pressure, as it says, "And I have also seen the pressure with which the Egyptians oppress them, etc."

Here, the author of the Haggadah expounds and demonstrates from the verses in Parshat Bikkurim what happened to our ancestors in Egypt. It requires explanation, for it is understandable to expound that Laban sought to uproot everything, and that Jacob was compelled by the Divine command, and that he only descended to dwell in Egypt and not to sink, and that the Israelites were distinguished there, and similar things - all of these are matters that were not explicitly written, and it is appropriate to expound upon them. However, it is mentioned here also things that were explicitly written, such as that they were subjected to hard labor, and they cried out to the Lord, and the Lord heard their voice, etc., and why did the author of the Haggadah need to expound them from the verses in Parshat Ki Tavo. It cannot be said that the intention of the author of the Haggadah was to find "proof-texts" and not to innovate interpretations, for the Rambam wrote (Hilchot Chametz u'Matzah, Chapter 7, Halacha 4) in this way, "This is his language, 'And so he begins and informs that we were slaves to Pharaoh in Egypt and all the evil that they inflicted upon us, and concludes with the miracles and wonders that were done for us and our redemption, and he should expound from 'An Aramean tried to destroy my father' until he completes the entire passage, and anyone who adds and elaborates in expounding this passage is praiseworthy." It implies that he needs to expound specifically from this passage the events that occurred to us in Egypt, and it requires explanation.

Furthermore, there is a question to be asked, if the author of the Haggadah indeed delved into detailing all the events that occurred to us in Egypt, why did he omit all the Midrashim, such as what the Gemara expounded (Sotah 11b) on the verse (Song of Songs 8:5) "Under the apple tree I awakened you," and that women gave birth to six in one birth (Shemot Rabbah, Parsha 1, Siman 8), and the detailing of the miracles of the plagues, and how the hard labor which changed from men to women, and that Pharaoh bathed in the blood of infants, and similar matters. It seems to say that the primary mitzvah of recounting the story of the Exodus from Egypt should be done in the manner of expounding and studying the verses, and not just as a reading of the Torah in general, for the author of the Haggadah began his statement with the words