מכון לב אהרן
/
מצוות ומנהגי ליל הסדר
/
דרוש, מוסר ומחשבה
תוקף קדושת שיר השירים כבסיס למנהג לבישת הקיטל ופתיחת הדלת בשפוך חמתך
כתב הט"ז (אורח חיים סימן תעב סק"ג): "וכתב מורי חמי ז"ל, אָבֵל אינו מיסב, מאחר דישיבה כדרכה הוי דרך חירות. וכל שכן באותן שלובשין הקיט"ל בשעת סדר, שהאבל לא ילבשנו". משמע שמפרש, דלבישת הקיטל הוי דרך חירות. וכן פסקו החיי אדם (חלק ב כלל קל אות ב) והקיצור שולחן ערוך (סימן קיח סעיף י). ובשם מרן הגרי"ז מקובל, דענין לבישת הקיטל הוא לעשות שינוי, כדי שישאלו התינוקות.
והמהר"ל כתב (הגדה של פסח) וזה לשונו, נוהגים ללבוש בגד לבן בליל פסח לעבודת הסדר, כי גוון הלבן הוא גוון פשוט בלי שום הרכבה, וזה מורה, שהגאולה היתה מצד עולם העליון, הנבדל והפשוט, בכח אתערותא דלעילא, ולא מצד שום עולם המורכב. וכדמיון זה היה הכהן גדול משמש ביום הכפורים לפני ולפנים בבגדי לבן, בשביל שהיה קונה מדרגה העליונה. וליל שמורים הוא כיום הכפורים בזה הענין, וטעם שניהם נסתר, עכ"ל.
והנה, הטעם שנתנו הט"ז, וכן הגרי"ז, פשוט ומתיישב על הדעת, אבל את טעם המהר"ל יש להבין, במה דומה איש יהודי בליל הסדר לכהן גדול הנכנס לפני ולפנים, ואף שכתב דהוא טעם נסתר, עם כל זה, יש לקרב את הדברים מעט אל השכל.
ויבואר, דהנה, מנהג ישראל לומר שיר השירים אחר ההגדה בליל הסדר (חיי אדם שם אות טז, וקיצור שולחן ערוך סימן קיט סעיף ט), ויש להבין הקשר בין שיר השירים לליל הסדר. ובפשטות, כי עת חג הפסח היא עת דודים בין קודשא בריך הוא וישראל, וכמו שכתב הבני יששכר (מאמרי חודש ניסן מאמר י – שם החג) וזה לשונו, יש להתבונן [הטעם ש]בכל התורה נקרא שם החג הזה 'חג המצות', ובפי ישראל קוראים אותו בשם 'חג הפסח'. ולשמע אוזן שמענו אומרים בשם הרב הקדוש המפורסם בישראל בתורה ובקדושה כבוד שמו מו"ה לוי יצחק מבארדיטשוב זצוק"ל, דהנה, כתיב בתורה (שמות יב, לט), "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עֻגֺת מצות וכו' וגם צֵדָה לא עשו להם". והשם יתברך שיבחם בזה על ידי נביאו: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר וכו'" (ירמיהו ב, ב). היינו, שלא אמרו איך נקח צדה, רק האמינו בה' ובטחו בישועתו, ולא לקחו רק הבצק ואפו מצות. והנה, פסח שאכלו ישראל בזמן המקדש, על שום שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו (שמות יב, כז). ועל כן הוא יתברך שמו קורא בתורתו את שם החג 'חג המצות', שהוא יתברך שמו משבח את כנסת ישראל שאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות וגם צדה לא עשו להם, וכנסת ישראל קוראים את שם החג 'חג הפסח', משבחים להקב"ה על ש"פסח על בתי בני ישראל וכו' בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל", עכ"ל. והיינו, דחג זה ענינו, "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג), שכל אחד מביט במעלותיו של השני ומשבחו עליהן באהבה וחיבה, על כן ראוי ונכון לומר שיר השירים בליל הסדר.
אכן, ביתר עמקות יש לומר, על פי מה דאיתא במסכת ידים (פרק ג משנה ה): "אמר רבי עקיבא, חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כֻּלוֺ כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קֺדש ושיר השירים קֺדש קדשים". וכתב רבי צדוק הכהן, דכן הוא בליל הסדר, שמתחיל בקדש ורחץ, כלומר, בקידוש עצמו, כקידוש ידי הכהן על ידי רחיצה מן הכיור, ומשם ממשיך ונכנס עוד ועוד, עד שמגיע לקדש הקדשים הוא אמירת שיר השירים, שכולו קדש קדשים.
ובזה יתבארו דברי המהר"ל בטעם שלובשים קיטל בליל הסדר משום דדמיא לכהן גדול הנכנס לקדש הקדשים, דסוף ליל הסדר דומה לכניסה לקדש הקדשים, כמו שנתבאר. והענין, מפני שבקדש הקדשים היתה שורה השכינה, וכן אנו זוכים בליל הסדר לגילוי השכינה, וכמו שכתב התפארת שלמה (מועדים, רמזי פסח) וזה לשונו, "ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות וכו'" (שמות יב, ד). הנראה לי, לרמז בפסוק הזה על מעלות וגבהות הלילה הזאת של פסח. דהנה, כבר נתבאר הענין שאמר משה רבינו עליו השלום: "כחצות הלילה" (שם יא, ד), ולא אמר 'בחצות', כמו שהקשו זה בגמרא (ברכות ג, ב). אך זה מבואר על פי המובא בזוהר הקדוש כמה פעמים (פרשת בא קלו, ב), כי עיקר הנס בלילה הזה היה 'בחצות הלילה', שהוא העת רצון שהקב"ה נכנס לגן עדן להשתעשע בנשמות הצדיקים, ובאותו חצות של פסח לא נכנס לגן עדן, כי אם לפדות את ישראל ממצרים. וזהו הפירוש "כחצות הלילה", כמו בכל חצות הלילה אני יוצא לגן עדן, אבל עתה "אני יוצא בתוך מצרים" (שמות שם). והנה, כן מבואר בזוהר הקדוש פרשת בא (מ, ב), וברעיא מהימנא שם, ובפרשת בהעלותך (קמט, א), כי כך בכל ליל פסח הקדוש ברוך הוא מתענג עם כל הפמליא שלמעלה מהשירות ותשבחות והסדר וסיפור יציאת מצרים בלילה הזה, ואינו נכנס לגן עדן בחצות לילה, כי אם לשמוע שירות ותשבחות של ישראל. והנה, זהו שרמז הכתוב בזה, כי בלילה הזה של פסח 'ולקח הוא', יזכה ליקח הקדוש ברוך הוא שנקרא 'הוא', כנודע, על דרך "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב), וזה 'ולקח הוא ושכנו', רמז לקב"ה ושכינתיה, 'הקרוב אל ביתו', הם כל הפמליא שלמעלה, 'במכסת נפשות', הם נפשות הצדיקים שבגן עדן, כולם נקבצו ובא ד' אלקי עם כל קדושיו עמו, לשמוע ולקבל המצות ומעשים טובים של ישראל בעולם הזה, עכ"ל.
ולפי זה מובן הא דמקובל בשם המהרי"ד מבעלז זי"ע, וכן איתא בהגדת בית אהרן סטולין, דבמילים 'וכאן הבן שואל' (פסחים פרק י משנה ד) מרומז, דאפשר לבקש בליל הסדר מהקב"ה כבן אל אביו כל משאלות לבו לטובה, וכל הישועות והנחמות, וזה מפני שהוא בא אלינו בליל הסדר, ועל דרך דאיתא בזהר הקדוש בענין שמיני עצרת (פרשת צו לב, א): "ומאן דיתיב עם מלכא ונטל ליה בלחודיה, כל מה דבעי שאיל, ויהיב ליה" [תרגום ללשון הקודש: ומי שיושב עם המלך ולוקח אותו לבדו, כל מה שרוצה מבקש, ונותן לו]. ואם כן, הוא הדין הכא, שאנו יושבים עם המלך בליל הסדר, שיש לנו לשאול ממנו כל חפצינו.
ובזה יתבאר הא דאיתא בברכות (ז, א): "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא. ואמר לי, ישמעאל בני, ברכני. אמרתי לו, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו". ובפשוטו הוא תמוה, שהקב" ה שהוא מקור הברכה, וכל העולמות ממנו מתברכין, יצטרך כביכול ל'ברכת הדיוט', כמו שכינתה זאת שם הגמרא. וכן צריך ביאור, מדוע קרא לו בלשון 'ישמעאל בני'.
ויש לבאר, דהברכה האמורה כאן משמעותה, שעכשיו אתה יכול לבקש כל מה שעולה בדעתך ולבך לבקש, מפני שאתה נמצא עמי ביחוד בקרבה וקשר שאין למעלה מהם, וכלל ישראל עִמְּךָ, שהרי אתה שלוחם, ומקום זה תוכו רצוף אהבה עזה מבנות ירושלים, על כן מתעוררת בו עת רצון ללא גבול. ומשום כך קראו בלשון חיבה, 'ישמעאל בני', כי במקום קרבה וקשר בפרטות מתעוררת החיבה הגדולה ביותר בבחינת 'בני', וכאן הבן שואל כל חפצו. ואכן בקש רבי ישמעאל בקשות הכוללות כל טוב, להמתיק מהם את כל הדינים, ולהמשיך להם הנהגה של רחמים בכל הענינים. וכן בליל הסדר, כשיורד הקב"ה ובא אל בית כל אחד מאתנו, אומר הוא לנו 'בני ברכני', שאל ממני כל חפצך.
ובזה יתבאר המנהג לפתוח הדלת כשאומרים 'שפוך חמתך', כמה שכתב הרמ"א (סימן תפ סעיף א): "ויש אומרים, שיש לומר 'שפוך חמתך וכו'' קודם 'לא לנו', ולפתוח הפתח, כדי לזכור שהוא ליל שמורים, ובזכות אמונה זו יבא משיח וישפוך חמתו על המכחשים בה'". ועל פי דרכינו יש לפרש עוד בטעם פתיחת הדלת, דהנה, על פי הזהר הנזכר, זמן כניסת הקב"ה לבתי ישראל בליל הסדר הוא בחצות לילה, שבכל ימות השנה נכנס אז לגן עדן להשתעשע בנשמות הצדיקים, ועכשיו נכנס להשתעשע עם עמו ישראל, והוא גם זמן אכילת האפיקומן ואמירת שפוך חמתך, ואם כן פותחין את הדלת לקבל פני השכינה שבאה, ומבקשים כבן השואל מאביו 'שפוך חמתך', היינו, שתבוא הגאולה.
וביתר עמקות יש לומר בזה, כי אנו מקדימים לפתוח את הדלת לקראת בא השכינה, לתקן הא דכתיב (שיר השירים ה, ה–ו) "קמתי אני לפתוח וגו'. לדודי ודודי חמק עבר". וזה מפני שבתחילה נתעצלה כנסת ישראל לפתוח לו, על כן עכשיו אנו מצפים לקראת בא השכינה, ומיד כשמגיע הזמן אנו מזדרזים ופותחים תיכף, ודודי אינו חומק ועובר, אלא נכנס ומתקשר עמנו.
ולאור דברינו נמצא, כי ההכנה הנכונה לליל הסדר היא, לשער ולהעריך בדעתנו, כי אנו עומדים להכנס בליל הסדר לבחינת קדש הקדשים, להתקרב ולהתקשר בקב"ה, כדרך שהיה הכהן גדול נכנס ביום הכפורים לקדש הקדשים ומתקשר עמו יתברך, ונכין עצמנו ורצוננו להרגיש את ה'תוכו רצוף אהבה' (שם ג, י) שיש בקרבה המיוחדת הזו.
Note! Translation is auto generated: Please use with caution
The sanctity of Shir Hashirim (Song of Songs) as a basis for the custom of wearing the kittel and opening the door during "Shefoch Chamatcha" (Pour out Your wrath).
The Taz writes (Orach Chaim Siman 472, Se'if Katan 3): "And my father-in-law, of blessed memory, wrote that a mourner does not recline, because sitting in a normal manner is considered a sign of freedom. All the more so for those who wear the kittel during the Seder, a mourner should not wear it." It seems that he interprets the wearing of the kittel as a sign of freedom. This is also the ruling of the Chayei Adam (Part 2, Klal 130, Ot 2) and the Kitzur Shulchan Aruch (Siman 118, Se'if 10). It is known from the words of the Gaon Rabbi Yitzchak Ze'ev (the Brisker Rav) that the purpose of wearing the kittel is to create a change so that the children will ask questions.
And the Maharal wrote (Haggadah Shel Pesach) as follows: "It is customary to wear a white garment on the night of Pesach for the Seder service, because the white color is simple and without any mixture, indicating that the redemption was from the upper world, which is separate and simple, through the awakening from above, and not from any composite world. Similarly, the High Priest would serve in white garments on Yom Kippur when entering the Holy of Holies, as he would attain the highest level. The night of Pesach is similar to Yom Kippur in this aspect, and their reason is hidden."
The reason given by the Taz, as well as by the Brisker Rav, is simple and understandable. However, the reason of the Maharal needs to be understood: how is a Jewish person on the night of the Seder similar to the High Priest entering the Holy of Holies? Although he wrote that it is a hidden reason, we should still try to bring the matter closer to understanding.
It can be explained as follows: the custom among Jews is to recite Shir HaShirim (Song of Songs) after the Haggadah on the night of the Seder (Chayei Adam, ibid., Ot 16, and Kitzur Shulchan Aruch, Siman 119, Se'if 9). The connection between Shir HaShirim and the night of the Seder needs to be understood. Simply, it is because the time of Pesach is a time of love between the Holy One, blessed be He, and Israel, as the Bnei Yissaschar (Maamarei Chodesh Nissan, Maamar 10 – Shem HaChag) writes: "We must contemplate why the Torah calls this festival 'Chag HaMatzos,' and in the mouths of Israel, it is called 'Chag HaPesach.' We have heard it said in the name of the holy and famous Rabbi Levi Yitzchak of Berditchev, of blessed memory, that the Torah verse (Exodus 12:39) states: 'And they baked the dough which they brought out of Egypt into unleavened cakes, etc., and they had not prepared any provision for themselves.' The Holy One, blessed be He, praised them through His prophet: 'Thus says the Lord: I remember for you the kindness of your youth... your following Me in the wilderness...' (Jeremiah 2:2). They did not say, 'How will we take provisions?' but trusted in God and His salvation, taking only the dough and baking matzot. The Pesach which Israel ate during Temple times was because God passed over the houses of our ancestors (Exodus 12:27). Therefore, He calls the festival 'Chag HaMatzos,' praising Israel for baking the dough they brought out of Egypt into matzot and not making any provisions. And Israel calls the festival 'Chag HaPesach,' praising God for passing over the houses of the children of Israel during the plague and saving them." This means that this festival signifies "I am my Beloved's and my Beloved is mine" (Shir HaShirim 6:3), with each praising the other's virtues with love and affection. Therefore, it is appropriate to recite Shir HaShirim on the night of the Seder.
More profoundly, it is based on what is taught in Masechet Yadayim (Chapter 3, Mishnah 5): "Rabbi Akiva said: God forbid that any person in Israel disputed the sanctity of Shir HaShirim, as the entire world is not as worthy as the day Shir HaShirim was given to Israel, for all the writings are holy, but Shir HaShirim is the Holy of Holies." Rabbi Tzadok HaKohen writes that the same is true on the night of the Seder,
