בירורים בגדרי ודיני מצות סיפור יציאת מצרים

/

מצות סיפור יציאת מצרים

/

הלכה ומנהג

בירורים בגדרי ודיני מצות סיפור יציאת מצרים

כתב הרמב"ם (פרק ז מהלכות חמץ ומצה הלכה א): "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר (שמות יג, ג), 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים', כמו שנאמר (שם כ, ח), 'זכור את יום השבת'. וצריך ביאור, לענין מה דימה הרמב"ם את זכירת יום יציאת מצרים לזכירת יום השבת.

ופירש האור שמח (שם): "פירוש, כמו שמן התורה לקדש ומדברי סופרים לזכרו על היין, וכי לית ליה יין מקדש אריפתא, כן הוא כאן מצוה מן התורה לזכור הנסים ולספר אותם, ורבנן תקנו על היין, וכי לית ליה יין אומר ההגדה על הפת". ומסתמך על הרמב"ם לקמן (פרק ח הלכה יב) שכתב וזה לשונו, מי שאין לו יין בלילי הפסח, מקדש על הפת, כדרך שעושה בשבת, ועושה כל הדברים על הסדר הזה, עכ"ל. וקצת קשה לפי דבריו, דאם כל מה שרצה הרמב"ם הוא רק לחדש דיש לומר את ההגדה על יין או על פת, היה לו לפרש ולכתוב זאת, ונמצא שהעיקר חסר מן הספר.

ובהגדה של פסח מבית הלוי (קובץ הוספות בענין סיפור יציאת מצרים) הביאו מה שכתבו התלמידים בשם הגר"ח: "אמנם לפי מה שביארנו, דדעת הרמב"ם היא דבכלל המצות עשה דסיפור יציאת מצרים הוא שיאמר ויזכיר שהיום הוא היום שבו יצאנו ממצרים, וביארנו, שבזה שאומר בקידוש 'זמן חרותנו' הוא מקיים מצוה זו, אתי שפיר ומובן היטב הא דצריך לקדש בלילה דוקא, שהרי בקידוש מקיים הוא חלק מהמצות עשה דסיפור יציאת מצרים, וסיפור יציאת מצרים הרי צריך להיות בלילה דוקא, וכדאמרינן בהגדה, דמצות סיפור יציאת מצרים הוא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ומצה ומרור הרי מצותן בלילה דוקא, וכמו שהביאו בתוספות שם (פסחים צט, ב ד"ה עד שתחשך) מהתוספתא (פרק ב), מכל מקום, קידוש בליל פסח הוא חלק מהמצות עשה דאורייתא של סיפור יציאת מצרים. עוד חידוש גדול יוצא להלכה, דאף להסוברים דקידוש בליל יום טוב אינו מן התורה אלא מדרבנן, ראה בנושאי כלים בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רעא סעיף א), מכל מקום, קידוש בליל פסח הוא חלק מהמצות עשה דאורייתא של סיפור יציאת מצרים".

ולפי דבריו מובן הדמיון בין זכירת שבת לקידוש בליל הסדר, שעצם זכירת היום בקידוש של ליל הסדר הוא חלק ממצות סיפור יציאת מצרים.

ולפי דבריו יתכן לפרש בדברי הרמב"ם שכתב דמצוה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שהכוונה, לספר בניסים שאירעו לנו ביום חמשה עשר בניסן גופו, למעט עניני קריעת ים סוף. ואכן, לא הזכיר הרמב"ם בנוסח ההגדה שלו את עניני קריעת ים סוף. וגם בנוסח דידן נזכר ים סוף רק לגבי מנין המכות שלקו המצרים על הים, ובכמה מעלות טובות.

והוסיף הגר"ח (סטנסיל) לבאר, דעדיין יש חילוק בין זכירת יציאת מצרים גופה, למצות סיפור יציאת מצרים של ליל הסדר: "הנה, הרי בכל לילה יש מצוה של זכירת יציאת מצרים, ואם כן, מה נתוסף בליל פסח במצות סיפור יציאת מצרים שאין בזכירה של כל השנה. ונראה לומר, שיש שלושה חילוקים בין המצוה של זכירת יציאת מצרים להמצוה של סיפור יציאת מצרים:

א. לקיים מצות זכירה אין צריך להזכיר אלא לעצמו, אבל בספור יציאת מצרים המצוה היא לספר לאחר דרך שאלה ותשובה, כדכתיב (שמות יג, יד): 'והיה כי ישאלך בנך וגו' ואמרת אליו', וכדכתיב (שם, ח): 'והגדת לבנך'. ובהגדה, הבן שואל 'מה נשתנה', והאב משיב 'עבדים היינו'. וההלכה היא, שאפילו אם הוא אחד לבדו צריך לשאול לעצמו ולומר עבדים היינו כדרך סיפור לאחר.

ב. בסיפור, צריך המספר להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ולקיים מצות זכירה סגי בזכירת יציאת מצרים לחוד.

ג. מצוה לספר טעמי המצוות של אותו הלילה, כמו שאמר רבן גמליאל, 'כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח, מצה ומרור, פסח על שום מה וכו''.

ושלושה ענינים אלו מפורשים ברמב"ם פרק ז' מהלכות חמץ ומצה בהלכה א', שם כתב: מצוה עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן, שנאמר, זכור וגו', ומנין שבליל ט"ו, תלמוד לומר, והגדת לבנך וגו'. ועוד שם בהלכות ב' ג': מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר, והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד, אם היה קטן או טפש וכו', ואם היה הבן גדול וחכם וכו'. וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים, וישאלו ויאמרו מה נשתנה וכו'. אין לו בן, אשתו שואלתו כו'. היה לבדו, שואל לעצמו. ועוד שם בהלכה ד': וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד, מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל וכו', ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו וכו'. ובהלכה ה' כתב: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו וכו'. ומסיים הרמב"ם: ודברים האלו כולן נקראין הגדה, עכ"ל.

חזינן להדיא, שכל ג' חילוקין אלו כולן נקראין הגדה, ונכללין בהמצוה של והגדת לבנך בהמצוה של סיפור. וכיון שמצוות צריכות כוונה צריכין לכוין לצאת המצוה בהג' דברים", ע"כ דברי הגר"ח. והוסיף הגרי"ז (שם) על דבריו: "ויש להוסיף על זה, דחלוק עוד מצות זכירה ממצות סיפור, דבסיפור נכלל גם לעסוק בהלכות השייכות ליציאת מצרים".

והקשה מורי ורבי הרב פאם זצ"ל, משיטת רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ד דף מב טור ג) בשם רבנו פרץ בטעם שאין מברכין על ההגדה, וזה לשון רבנו ירוחם, החלק הרביעי. אין מברכין על קריאת ההגדה כמו במגלה אף על פי שהיא מצוה, שנאמר, למען תזכור וגו'. וכתב רבינו פרץ, לפי שכבר אמרו בקדוש זכר ליציאת מצרים, עכ"ל. ואם כדברי הגר"ח, הרי עדיין לא יצא בקידוש את שאר הענינים שיש בסיפור יציאת מצרים ואין בזכירה, ולמה לא יברך.

ונראה לי לתרץ, דבקידוש יצא ידי זכירה לגמרי, ולגבי סיפור יציאת מצרים הזכירה היא בגדר השיעור דלמטה, שהוא להזכיר את יום יציאת מצרים, והואיל וכבר יצא ידי חובת חלק מהמצוה, ובירך עליה בקידוש, שוב אין צריך לברך על שאר הסיפור.

עוד צריך ביאור, מדוע לא הוסיפו עוד חילוק, שבמצות סיפור יציאת מצרים אמרו, "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", מה שאין כן במצות זכירה שלא נאמר ענין זה. ואולי מפני שסוברים שריבוי הסיפור אינו מעצם המצוה אלא בגדר הידור מצוה. ונפקא מינה, דאם הוא חלק מגוף המצוה אין ענין להרבות בסיפור אחר חצות כשכבר אין מצה ומרור מונחים לפניו. ואם הוא רק הידור, יש מקום לומר, שגם אחר חצות המרבה לספר הרי זה משובח.

Note! Translation is auto generated: Please use with caution

Inquiries into the nature and laws of the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt

The Rambam writes (Chapter 7 of Hilchot Chametz u'Matzah, Halacha 1): "It is a positive commandment of the Torah to recount the miracles and wonders that were performed for our ancestors in Egypt on the fifteenth of Nissan, as it says (Exodus 13:3), 'Remember this day when you came out of Egypt,' just as it says (Exodus 20:8), 'Remember the Sabbath day.' It requires explanation regarding how the Rambam equates the remembrance of the Exodus from Egypt to the remembrance of the Sabbath. The Or Sameach explains (ibid): "The meaning is, just as from the Torah there is sanctification over wine, and from the words of the Sages to remember it with wine, and if one does not have wine, he sanctifies over bread, similarly here there is a commandment from the Torah to remember the miracles and recount them, and the Sages instituted over wine, and if one does not have wine, he says the Haggadah over bread." He relies on the Rambam below (Chapter 8, Halacha 12) who wrote in the same manner, that one who does not have wine on the nights of Passover, sanctifies over bread, just as one does on Shabbat, and does all these things in this order, etc. It is somewhat difficult according to his words, for if all the Rambam wanted was to innovate that one should say the Haggadah over wine or bread, he should have explained and written this, and it turns out that the main point is missing from the book.

In the Passover Haggadah from the Beit HaLevi (collection of additions regarding the recounting of the Exodus), they brought what the students wrote in the name of the Gra"ch: "However, according to our explanation, the opinion of the Rambam is that included in the positive commandment of recounting the Exodus is to say and remember that today is the day we came out of Egypt. By saying 'zeman cheruteinu' in Kiddush, one fulfills this commandment properly, and it is well understood that one must sanctify specifically on this night, for in Kiddush, one fulfills a part of the positive commandment of recounting the Exodus. The recounting of the Exodus must be specifically at night, as we say in the Haggadah, that the commandment of recounting the Exodus is when the matzah and maror are placed before you, and matzah and maror are their commandments specifically at night, as brought in the Tosafot there (Pesachim 99b, 2, "Ad She'Techashech") from the Tosefta (Chapter 2). Nevertheless, Kiddush on the night of Passover is part of the positive commandment from the Torah of recounting the Exodus."

Based on his words, the similarity between the remembrance of Shabbat and the Kiddush on the Seder night is understood, as the very remembrance of the day in the Kiddush of the Seder night is part of the commandment of recounting the Exodus.

According to his words, it is possible to interpret the words of the Rambam that he wrote about the commandment to recount the miracles and wonders that were done for our ancestors in Egypt on the fifteenth of Nissan, that the intention is to recount the miracles that happened to us on the fifteenth of Nissan itself, excluding the events of the splitting of the Red Sea. Indeed, the Rambam did not mention in his version of the Haggadah the events of the splitting of the Red Sea. And also in our version, the Red Sea is only mentioned in relation to the enumeration of the plagues that befell the Egyptians at the sea, and in several good aspects.

The Gra"ch (Stanislaw) added to explain, that there is still a distinction between the actual remembrance of the Exodus itself and the commandment of recounting the Exodus on the Seder night: "There is a commandment of remembrance every night, so what is added on the night of Passover in the commandment of recounting the Exodus that is not in the remembrance throughout the year. It seems to say that there are three differences between the commandment of remembrance of the Exodus and the commandment of recounting the Exodus:

A. To fulfill the commandment of remembrance, one only needs to remember it himself, but in recounting the Exodus, the commandment is to tell others in a question and answer format, as it is written (Exodus 13:14), 'And it shall come to pass when your son asks you,' and you shall say to him,' and as it is written (ibid,