כתב הטור (אורח חיים סימן תל): "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול. והטעם, לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב (שמות יב, ג), 'בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית', ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה', כדאיתא בסדר עולם, ונמצא, שעשירי בחדש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו, וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים, למה זה לכם. והשיבו, לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול".

חזינן, שהמצרים לא העיזו לדבר דבר על 'חילול הקדש' שנעשה באלילים שלהם לעיניהם. ובפשטות היה מקום לומר שכבר יראו לנפשם מרוב המכות שקבלו, אך בטור מבואר שהיה בדבר נס גדול, ומוכח, דללא הנס היו מוחים בהם. ויש לבאר את המשמעות בדברי הטור 'ולא היו רשאים לומר להם דבר', מה למעשה מנע אותם מלומר להם? התשובה: שבאמת אין הסבר על כך, אלא שומר ישראל שָׂם פחד בלבם לבל יגעו בישראל.

ונקרא דבר זה 'נס גדול' כדאיתא במדרש (אסתר רבה פרשה י סימן יא): "אנדריאנוס קיסר אמר לו לרבי יהושע, גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים. אמר לו, גדול הוא הרועה שמצילה ושוברן לפניהם". והיינו כמו שכתוב בהגדה, "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". וגם אנחנו בעינינו רואים כל זאת, וכן שמענו באזנינו מדורות קודמים, ואיננו מבינים מה עוצר את כל הגויים להתחבר יחד להתנפל עלינו ולכלותינו, ואיך אנו עדיין חיים וקיימים. אבל בעצם לא משנה איך, העובדה היא שעם ישראל חי וקיים בכל דור ודור לנצח, וזהו הנס הגדול ביותר.

והוא כמקובל בשם הרב מבריסק זי"ע ביאור על הפסוק (תהלים קיז, א–ב): "הללו את ה' כל גוים ש֝בחוהו כל הָאֻמִּים. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה". והקשה, מה יש לגויים להודות על חסדי ה' עם עמו ישראל. ותירץ, שהגויים על עמך יערימו סוד ויתייעצו על צפוניך כל מיני עצות רעות, אבל ה' היפר עצת גויים הניא מחשבות עמים בכל מיני דרכים מופלאות, וזממם לא עולה בידם, ובכך נגלה לעיניהם השגחת ה' על עמו ישראל, ויש להם עדות ברורה שהנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, בזמן שלנו אין כל מושג לא בעצה הרעה ולא בדרך שהופרה ונתבטלה, לכן עליהם דווקא להלל ולשבח לה' על גבורותיו ונפלאותיו.

ועל פי דבריו אפשר לפרש את המשך הפסוק, "ואמת ה' לעולם". והוא ככתוב (שמואל א טו, כט), "נצח ישראל לא ישקר", כלומר, ה' הנקרא 'נצח ישראל' לא ישנה את מהות עם ישראל שהוא עם נצחי, כי אמת ה' זו היא לעולם, ולא יוכלו כל האומות לבטלה.

ובדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות יב, ג) הוסיפו עוד פורענות שהיתה למצרים באותו זמן, וזה לשונם, פסח מצרים מקחו בעשור היה, וכאשר ראו בכורי מצרים כך, אמרו להם לישראל: מה זאת לכם. אמרו להם, פסח הוא שיפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים ויהרוג בכורות מצרים. באו הבכורות אצל המצריים ואמרו להם, שִׁלְחוּ ישראל כי אתם גורמים לנו למות, ולא רצו, והם הרגו בהם כמה וכמה. והיינו דכתיב (תהילים קלו, י) 'למכה מצרים בבכוריהם'. 'בכורי מצרים' לא נאמר, אלא 'מצרים בבכוריהם', שהבכורות הכו עצמן, עכ"ל.

וכתוב בהגדת בעלז בשם המהרי"ד זצ"ל, שהקשה על זה, דבשלמא לשיטת הטור שפיר מיקרי דבר זה בשם 'נס', כי המצרים לא מחו בהם שלא כדרך הטבע, אבל לפי פירושם של בעלי התוספות היתה כאן פורענות למצרים, ואין זה בגדר נס לישראל. ותירץ על פי הכתוב (שמות ב, כג): "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבֺדה". דלכאורה מה הקשר בין מיתת מלך מצרים לאנחת בני ישראל מן העבודה. אלא כל זמן שהאויב בתוקפו אין התפילות יכולות לעלות השמימה, ורק כשמת האויב יכלו התפילות לעלות אל האלקים. וכן לקראת גאולתן של ישראל הרגו בכורי מצרים במצריים ששים ריבוא כנגד כללות ישראל, ובזה נתבטלו הגורמים שמנעו את הגאולה.

ועפי"ד יש לומר עוד, דעצם הדבר שסיבב ה' שילחמו הגויים בעצמם, אלה עם אלה, במקום להלחם עם ישראל, זה נתן לנו את הריוח וההצלה לצאת, כשהם עסוקים עם עצמם ומלאכתנו נעשתה על ידי אחרים, זהו בגדר 'נס שקט' שעשה לנו שומר ישראל, יציאה מעבדות לחירות ללא מלחמה.

ומעלת נס כזה היא כמאמר הכתוב (בראשית לב, ח): "ויירא יעקב מאד ויצר לו". ופירש רש"י: "ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים". כלומר, שעם ישראל מבקש להנצל משני הדברים, שלא יהרוג, ושלא יהרג, ואם הגויים צריכים לההרג שיעשו זאת בעצמם. ממילא, עצם הדבר שנהרגו המצרים על ידי בכורות מצרים מראה כי שומר ישראל שומרינו ומצילנו גם שלא נהרג וגם שלא נהרוג, וכמאמר הכתוב (שמות יד, יד) "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

עוד יש לבאר במשמעות הנס הגדול שאירע לישראל בשבת הגדול, דהנה, לכאורה היה לנו לחגוג את י' ניסן כיום שנעשה בו נס גדול, כי אף אמנם שבפעם הראשונה אירע י' ניסן בשבת, אכן, את תאריכי האירוע רגילים לקבוע לפי היום בחדש, ולא לפי היום בשבוע. ומוכח מזה, שהנס הגדול היה תלוי דווקא ביום השבת. וביאור הענין, כי כדי להעיז ולקחת שה לקרבן פסח מול עיני המצרים, וגם לפרש להם על מה ולמה לוקחים אותו, היה צריך אמונה שלימה בדרגה עילאית מאד, שהמצרים יראו את 'חילול הקדש' שלהם ולא יוכלו להרע להם, וכוחות נפש עצומים לקיים מצות ה' במסירות נפש נגד כל הגיון, ומאיפה שאבו את העוז והתעצומות הללו? התשובה, משבת! שהיא מקור האמונה על בריאת העולם, ועל בחירת ה' בעמו, כמו שכתוב (שמות לא, יז), "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", וממנה שאבו ישראל את גודל האמונה שהוצרכה להם כדי לקיים את דבר ה' בלקיחת השה לשם קרבן פסח, ועל כן מתייחס הנס הגדול הזה לשבת, ועל שמו נקראת היא 'שבת הגדול'.

ולפי זה עולה חידוש, כי מקור ועיקר הנס הגדול הוא בשורשו, דהיינו באמונה הגדולה שנתחדשה אז לבני ישראל מכח השבת, עצם הדבר שזכו ישראל לאמונה גדולה כל כך עד שיכלו למסור נפשם באופן עילאי על קיום מצות ה', היא גופו של הנס הגדול.

ודברים אלו עולים בקנה אחד עם מה שכתב בדרך חיים למהר"ל (אבות פרק ה משנה ג): "כל לשון 'נסיון' מלשון 'נס', שכשם שהנס הוא בלתי טבעי, כך הנסיון הוא בלתי טבעי, כי אם אין המנוסה נוהג שלא בטבע אינו יכול לעמוד בנסיון". כלומר, דעל ידי שמגלה המתנסה כוחות נעלמים שבו כדי לעמוד בנסיון, זוכה לנס שהוא בלתי טבעי, ועצם הסיעתא דשמיא לגלות את הכוחות הנעלמים, היא עצמה בגדר נס, ויוצא מזה קידוש השם גדול, שכל כך יקר הקב"ה אצל יהודים עד שמוסרים נפשם כדי לעשות רצונו. וניתן להוסיף, כי עד כה נגלה כבוד ה' על ידי המכות שניתנו למצרים בהשגחה גלויה, ומעתה נגלה כבוד ה' על ידי עמו ישראל המסור והנאמן אליו.

ובזה יתבאר הנוסח ביוצרות לשבת הגדול: "אמנה גדולה היתה בעם, בלי להתלונן זאת הפעם, גועה לאמר מה נטעם וכו'. יחיד שמרה למידה שרועה, כלולותיך אזכור חסד לְפָרְעָה, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". וקצת קשה, דכל השבחים האלו שייכים כבר ליציאת מצרים, ומה מקומן ביוצרות של שבת הגדול, אשר אמורות לדבר על טרם יציאתם ממצרים.

ויש לומר, דהזכירו את הנסיון של אמונת ישראל ביציאתם ממצרים ללא צידה ראויה כלל, כדי להורות שהיא אמונה בה' עד מסירות נפש, ממש באותה דרגה כמו אמונתם לקיים רצון ה' בלקיחת השה לעיני מצרים לשם קרבן פסח. ועל דרך דאיתא בגמרא (שבת לא, א): "נשאת ונתת באמונה", שהפשט בזה הוא, האם נהגת בעסקיך באמונה וביושר עם בני אדם, אכן, נכלל במשמעות הדברים גם אמונה בה', האם האמנת שה' יצליח את עסקיך, ולא פחדת אם נדמה לך שהפסדת, כי ידעת שהכל מאיתו, ובאמת לא יחסר לך כלום. וכמו שכתוב עוד בנוסח היוצרות, "יוצאי חפזון ספקם מזון לַשֹּׂבַע ולא לרזון, קדוש". כלומר, הגם שיצאו למדבר, לא מקום זרע ומזונות, הנה הוא יתברך ספקם מזון לשובע.

ונתלה החפזון במצה, כי המצה נקראת 'מיכלא דמהימנותא' (זהר הקדוש תצוה קפג, ב) ויש לפרש, כי יצאו בחפזון ללא שנאפתה המצה כראוי, בלי לדאוג מה יאכלו ובמה יכלכלו את נשיהם וטפם. ומטעם זה נקראת המצה גם 'לחם עֺני' (דברים טז, ג), דנרמז בזה על העני המדוכא בנסיון הפרנסה, שאת מקור חייו הוא שואב מהאמונה הברורה, בבחינת מצה שהיא מאכל האמונה. ולפי זה יתבאר שפיר אמאי לא נקראת המצה מיכלא דחירותא, על שם הגאולה והחירות, כדי ללמדנו שהגאולה תלויה באמונה בזמן העוני, שהיא מביאה את הגאולה והחירות מצרה לרווחה. ולכן מתחילה המשנה (פסחים צט, ב) את ענין ההסבה, שהיא סמל לגאולה ולחירות, עם הדוגמא של "העני שבישראל לא יאכל עד שיסב", להורות, שאמונת העני מוציאה אותו מצרה לרווחה.

והנה, איתא על זה במדרש (שמות רבה פרשה כ סימן יח): "ויסב אלהים את העם (שמות יג, יח), מכאן אמרו רבותינו, אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'ויסב אלהים'". ולכאורה קשה, דשם כוונת 'ויסב' היא מלשון סיבוב, ולא מלשון הסיבה. אלא מרומז בזה, שה'סיבוב' הוא סיבת ה'הסיבה', כלומר, כשנדמה לנו שה' מסבב אותנו מדרך פשוטה לדרך עקומה, כפירוש רש"י (שם), ובכל זאת אנו מאמינים באמונה שלמה שסיבוב זה עושה ה' לטוב לנו, הנה אמונה זו היא סיבת ההסיבה, כלומר, גאולתנו ויציאתנו לחירות.