top of page
Small Lev Aharon Logo

Lev Aharon Library

/

שביעי של פסח – שירת הים

/

דרוש, מוסר ומחשבה

אמירת שירה על מפלת הרשעים ואימתי נאמרה השירה

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים (שמות טו, א)". הנה, נכללה טביעת פרעה וחילו בים סוף בדברי השירה הזאת ששרו משה ובני ישראל על שפת הים. וצריך ביאור מדברי המדרש (ילקוט שמעוני דברי הימים ב רמז תתרפה): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב (שמות יד, כ) 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'. בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא, מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים לפני שירה". מוכח, דלא ניחא ליה להקב"ה לומר שירה על מפלת הרשעים, ואם כן, איך אמרו ישראל שירה באותו הזמן.

והנה, איתא עוד במדרש (ילקוט שמעוני בשלח רמז רלג): "רבי מאיר אומר, 'ה' ילחם לכם' (שמות יד, יד), אם כשתהיו שותקין – קל וחומר כשתהיו נותנין שבח והלל. רבי אומר, 'ה' ילחם לכם', המקום יעשה לכם נסים וגבורות, ואתם תהיו עומדין ושותקין. אמרו ישראל למשה: משה רבינו, מה עלינו לעשות. אמר להם: אתם תהיו מפארין מרוממין ומשבחין וכו', באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה, 'אשירה לה' כי גאה גאה' [ולגירסת הישמח משה: באותה שעה אמרו 'ה' ימלוך לעולם ועד' (שם טו, יח)]". ותמוה, דנמצא שאמרו את השירה עוד לפני קריעת ים סוף, ומפשטות הפסוקים לא משמע כן, שהרי כתוב (שם יד, ל): "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וגו' אז ישיר משה".

ויש ליישב בכמה אופנים:

א. על פי מה שכתב בספר הקדוש קדושת לוי (שמות טו, א ד"ה נראה דהנה), לבאר מאמר חז"ל על אז ישיר, שעלה בלבו לומר שירה, דלכאורה, מאי קא משמע לן ומאי נפקא מינה, הרי מיד אמר שירה הוא ובני ישראל. ופירש וזה לשונו, נראה, דהנה, נודע מה שדרשו רבותינו ז"ל (סוטה לז, א) על פסוק (תהלים קיד, ב) "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו", כי נחשון בן עמינדב קפץ לתוך הים, ובא עד צוארו בים, ואמר "הושיעה ה' כי באו מים עד נפש" (שם סט, ב) וכו'. ובשעה שקפץ נחשון בן עמינדב לתוך הים בטח שיעשה האל נפלאות, ושיאמרו ישראל שירה על הנס, וכמו שכתב רש"י ז"ל על פסוק (פסוק כ) "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כו'", מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה יעשה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים. וכו'. כן בכאן בים סוף, שישראל מרוב בטחונם בהקב"ה שבוודאי יבקע להם הים וכו'. אם כן עלתה בלבם מיד לומר שירה קודם התשועה, כי מי שדבוק בה' ובטוח בו שבוודאי יושיע לו, אומר השירה על התשועה קודם התשועה, עכ"ל.

ולפי זה יתכן לומר, שכבר לפני קריעת ים סוף עלה בלבם לומר שירה, וגם משה רבינו אמר להם שראוי כבר עכשיו לפאר ולרומם, לכן אמרו חלקים מהשירה לפני קריעת ים סוף, ואת כולה אמרו לאחר קריעת ים סוף.

ומה שהקשינו, איך אמרו שירה על מפלת מצרים, בעוד שהקב"ה לא הרשה למלאכים לומר שירה בעת ההיא, יש לומר על פי מה שחידש השם משמואל (בשלח תרעח), כי בעת שעלה בלבם לומר שירה דברה השכינה מתוך גרונם, וזה לשונו, וכל שבח ישראל שבשירה זו היה הערכת לבם שעלה בלבם שישיר, ולפי הערכת לבם, באותה מדה היתה שכינה מדברת מתוך גרונם. ולפי האמור, מובן באיזה אופן עלה בלבם וערכו לבם לשירה, מאחר שכפי מסת ההערכה היתה האמירה כל כך בדרגין עלאין, ומוכרח שהיתה כל כך בחיות וחשק נמרץ ובהתלהבות גדולה מאד, ובהתחדשות החיות בכל רגע ורגע, כמו שהדיבור היה נובע בפיהם כמעיין המתגבר, עכ"ל.

והנה, שירת השכינה חביבה מכל אצל הקב"ה, ומקובלת אצלו תמיד, כדאיתא בזהר הקדוש (תיקוני זוהר תקונא תמני סרי דף לג עמוד ב): "ותא חזי, אם בר נש סליק במחשבתיה בצלותא דיליה לשכינתא או בכל פקודא ופקודא דעביד מיד דדפיק לפתחא דהיכלא דמלכא נביא או חוזה או חכם או צדיק או חסיד מיד דקרא לה לתרעא אם שכינתא סליקת תמן ה' יענה מיד ולא אמתין לעבד וממנא דאפתח ליה אלא איהו ממש אפתח ליה מחביבו ורחימו דאית ליה לגבה כחתן לגבי כלה". ובכל אופן, בודאי בני ישראל לא יכלו לעצור את עצמם מלומר שירה אחר שהשכינה דברה מתוך גרונם, וכמו שכתב השם משמואל, שהדיבור היה נובע מפיהם כמעיין המתגבר.

ועולין הדברים שפיר עם מה שכתב הכלי יקר (שמות טו, א): "אמרו חז"ל (סנהדרין צא, ב), 'שר' לא נאמר, אלא 'ישיר', מכאן לתחיית המתים מן התורה. ומה ענין שירה זו לתחיית המתים, אלא לפי שכשם שלעולם הבא יהיו כולם מופשטים מן החומר, ואז זכרים ונקבות שוין, כך גם על הים, ראתה גם השפחה זיו כבודו יתברך, מעין דוגמא שלעתיד, שנאמר (ירמיה לא, כב) 'נקבה תסובב גבר', לכך נאמר בשירה זו 'ישיר', להבא, משמע, כי כשם שאמרו כולם 'זה אלי ואנוהו' (שמות טו, ב), כך כולם יאמרו לעתיד 'הנה אלהינו זה' (ישעיהו כה, ט)". והיינו, ששירה זו נאמרה מתוך התפשטות הגשמיות לגמרי, שהשכינה דברה מגרונם של כולם, אפילו מהשפחה.

ב. עוד יש לומר, על פי מה שפירש הרב הקדוש מסאטמר זי"ע (הגדה של פסח מהר"י ט"ב עמודים רכג–רכד), שעיקר שירת הים היתה על כבוד שמים, וזה לשונו, ובזה יתבאר דברי המדרש המובא בישמח משה והמכילתא (בשלח – מסכתא דויהי פרשה ג) הנ"ל, על פי מה שכתב הבינה לעתים ז"ל, כי כאן היה נצרך לשני נסים, להטיב ולהרע, בזמן אחד עצמו וברגע אחד, כי בקע ים ויעבירם והציל את ישראל מצרת סכנתם, ובאותו הרגע עצמו טבעו בים סוף כל חיל פרעה. ולדרכנו נאמר, דהנה, אמרו רז"ל במסכת תענית (ח, ב), בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא. אמרי, היכי נעביד, ניבעי רחמי אתרתי, לא אפשר וכו'. ומנלן דלא מצלינן אתרתי, דכתיב (עזרא ח, כג), "ונצומה ונבקשה מאלקינו על זאת", מכלל דאיכא אחריתא. אמר להו רבי שמואל בר נחמני, נבעי רחמי אכפנא, דכי יהיב רחמנא שובעא, לחיי הוא דיהיב וכו'.

על כל פנים, מבואר בגמרא, דאף על גב דאי אפשר להתפלל אתרתי, אבל באופן זו, להתפלל על אחד הכולל בחינת שניהם, שפיר דמי. ובזה יתפרשו דברי המדרש – "אמר הקב"ה למשה, הים סוגר, והשונא רודף" – נמצא דצריך להתפלל אתרתי, הצלת ישראל, ואיבוד מצרים, ולא מצלינן אתרתי, כמו שאמרו ז"ל בגמרא. וזה שאמר לו הקב"ה: "ואתה עומד ומרבה בתפלה" – דהיינו, על שתים, ואי אפשר. אמר לפניו: "ומה בידי לעשות", אמר לו הקב"ה: "ואתה הרם את מטך וגו'" – "ואתה תהא מרומם ומשבח ונותן שיר שבח והודאה למי שהמלוכה שלו".

ורצה לומר, דנתן לו השי"ת עצה הגונה, שיתפלל שיהיה הישועה עבור כבוד שמו, ובערך זה כולא תפלה חד הוא, דאי אפשר שיתרבה כבוד שמים אלא על ידי צירוף שניהם, כי אם לא ינצלו ישראל, אין זה כבוד שמים, וגם אם לא היו המצריים נטבעים לא היה כבוד שמים נתרבה, וכמו שכתבתי לעיל, דעל ידי קריעת ים סוף נתפרסם האמונה שלמה וידעו כי ד' הוא המוציא, ולימדו השי"ת שיהיה מתפלל על כבוד שמים, ויהיה נענה על שניהם כאחד, דבכי האי גוונא שפיר דמי להתפלל על דבר אחד הכולל שתי בקשות, כמו שאמרו בגמרא תענית הנ"ל. ואתי שפיר סיום המדרש: "באותה שעה אמרו ד' ימלוך לעולם ועד" – דנוכחו שהיתה הישועה בשביל כבוד שמו יתברך, עכ"ל. והיינו, דאין עיקר השירה מתייחסת למפלת מצרים אלא לפרסום כבוד ה' בעולם.

ג. עוד יש לומר, על פי מה שעולה מדברי המדרש, שעיקר השירה לא היתה על מפלת מצרים גופה, אלא על הצלת ישראל שנבעה ממנה, וזה לשון המדרש (שמות רבה פרשה כג סימן ד), דבר אחר, אז ישיר משה, הדא הוא דכתיב (משלי לא, כו), "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון, ולא אמר שירה. הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים, ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת, ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך, ומן עשו, ומן אנשי שכם, ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר, 'אז ישיר משה ובני ישראל', ע"כ.

ובזה יתבאר הא דכתיב (שמות יד, כז): "ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בֺקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים". ופירש רש"י: "לאיתנו – לתקפו הראשון" אכן במדרש איתא (ילקוט שמעוני בשלח רמז רלו): "וישב הים לפנות בקר לאיתנו – אמר רבי יונתן, התנה הקדוש ברוך הוא תנאים עם הים, שיהא נקרע לפני ישראל. הדא הוא דכתיב, 'וישב הים לפנות בקר לאיתנו', לתנאו שהתנה הקדוש ברוך הוא עמו". ועולה לכאורה שלא כפירוש רש"י, שהרי מפרש תיבת 'איתנו' על בקיעת הים, ולא על חזרת הים על המצרים. אמנם דברי המדרש קשים מעצמן, כי 'וישב הים' משמע לאחר שכבר נבקע, וזה מתאים לפירוש רש"י. ועל כרחך צריך לומר, דהתנאי כלל שני החלקים, שיבקע לפני ישראל, וגם שיחזור אחר כך על המצרים. נמצא, שעיקר התנאי בא לצורך הצלת ישראל מהמצרים, ועל זה אמרו שירה.

ד. עוד יש לומר, כי המלאכים אמרו שירה לאותו יום בלבד, ואילו בני ישראל אמרו שירה נצחית, עומדת לעד, וכמו שכתוב 'ויאמרו לאמר', וכדאיתא במדרש (שמות רבה פרשה כג סימן יב): "ויאמרו לאמר – נהיה אומרים לבנינו, ובנינו לבניהן, שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת בעת שתעשה להם נסים". ועל כן לא היה שייך לבטל את השירה הזאת.

Note! Translation is auto generated: Please use with caution

The recitation of the song for the downfall of the wicked and when the song was recited.

"Then Moses and the Israelites sang this song to the Lord, saying: I will sing to the Lord, for He is highly exalted. The horse and its rider He has hurled into the sea (Exodus 15:1)." Here, the drowning of Pharaoh and his army in the Red Sea is included in this song that Moses and the Israelites sang on the shore of the sea. This needs to be explained in light of the Midrash (Yalkut Shimoni, Chronicles II, remez 1084): "Rabbi Shmuel bar Nachmani said in the name of Rabbi Yonatan: What does it mean (Exodus 14:20) 'And one did not approach the other all night'? The ministering angels wanted to sing a song, but the Holy One, blessed be He, said, 'The work of My hands is drowning in the sea, and you want to sing before Me?'" It is proven that it is not pleasing to the Holy One, blessed be He, to sing about the downfall of the wicked. If so, how did the Israelites sing at that time?

Moreover, in another Midrash (Yalkut Shimoni, Beshalach, remez 233), it is stated: "Rabbi Meir says: 'The Lord will fight for you' (Exodus 14:14), meaning, if you remain silent, how much more so should you give praise and thanks. Rabbi says: 'The Lord will fight for you'—the Almighty will perform miracles and mighty deeds for you, and you shall stand and be silent. The Israelites said to Moses: Rabbi Moses, what should we do? He said to them: You should glorify, exalt, and praise, etc. At that moment, the Israelites opened their mouths and sang a song, 'I will sing to the Lord for He is highly exalted' [and according to the version of the Yismach Moshe: At that moment, they said, 'The Lord will reign forever and ever' (Exodus 15:18)]." This is perplexing, as it implies that they sang the song even before the splitting of the Red Sea. However, the plain meaning of the verses does not suggest this, as it is written (Exodus 14:30): "And Israel saw the Egyptians dead on the seashore, etc. Then Moses and the Israelites sang."

This can be reconciled in several ways:

A. According to what is written in the holy book Kedushat Levi (Exodus 15:1), to explain the saying of our Sages on "Then Moses sang," that it arose in his heart to sing a song. At first glance, what does this teach us, and what difference does it make? After all, he immediately sang a song along with the Israelites. He explains, and this is his language: It seems that it is known from what our Sages expounded (Sotah 37a) on the verse (Psalms 114:2), "Judah became His sanctuary, Israel His dominion," that Nachshon ben Aminadav jumped into the sea up to his neck and said, "Save me, O God, for the waters have come up to my neck" (Psalms 69:2), etc. When Nachshon ben Aminadav jumped into the sea, he trusted that God would perform wonders and that the Israelites would sing a song for the miracle. As Rashi explained on the verse (Exodus 15:20), "Miriam the prophetess, Aaron's sister, took a timbrel in her hand, and all the women followed her with timbrels and with dancing." The righteous women of that generation were confident that God would perform miracles for them, and they took timbrels out of Egypt. Similarly, at the Red Sea, the Israelites, due to their great trust in God, were certain that the sea would split for them, etc. Therefore, it arose in their hearts to sing a song even before the salvation, because someone who is attached to God and trusts in Him that He will surely save them, sings a song for the salvation even before it occurs. According to this, it is possible to say that even before the splitting of the Red Sea, it arose in their hearts to sing a song, and Moses our teacher also told them that it was already appropriate to glorify and exalt, therefore they sang parts of the song before the splitting of the Red Sea, and the whole song after the splitting.

Regarding the question of how they sang a song about the downfall of Egypt while God did not allow the angels to sing at that time, it can be explained based on what was innovated by the Shem Mishmuel (Beshalach 5678), that when it arose in their hearts to sing, the Shechinah (Divine Presence) spoke from their throats. This is his language: All the praise of Israel in this song was the estimation of their hearts that arose in them to sing, and according to the estimation of their hearts, the Shechinah spoke from their throats. According to this, it is understood how it arose in their hearts and they estimated to sing, since according to the extent of the estimation, the speech was so high in levels. It must have been with such vitality and intense desire and great enthusiasm, with the renewal of vitality every moment, like speech flowing from their mouths like a spring that bursts forth. The Shechinah's song is beloved by the Holy One, blessed be He, and always accepted by Him, as it is stated in the holy Zohar (Tikkunei Zohar, Tikkun 18, 33b): "Come and see, if a person directs his thoughts in his prayer or in any commandment and strikes at the gate of the palace of the King, whether he is a prophet, a seer, a sage, a righteous person, or a pious one, if he calls at the gate and the Shechinah is there, the Lord will answer immediately and not wait for a servant or appointed one to open for him; rather, He Himself will open for him out of love and affection, like a bridegroom for his bride." In any case, the Israelites could not restrain themselves from singing a song after the Shechinah spoke from their throats, as the Shem Mishmuel wrote, that the speech flowed from their mouths like a spring that bursts forth.

This fits well with what the Kli Yakar wrote (Exodus 15:1): "Our Sages said (Sanhedrin 91b), 'It does not say "sang" but "will sing"; from here is derived the resurrection of the dead from the Torah.' What is the connection of this song to the resurrection of the dead? Just as in the world to come, all will be stripped of materiality, and then males and females will be equal, so also at the sea, even the maidservant saw the radiant glory of the Holy One, blessed be He, a semblance of what will be in the future, as it is said (Jeremiah 31:22), 'A woman will surround a man.' Therefore, it is said in this song 'will sing,' implying the future, because just as they all said 'This is my God, and I will glorify Him' (Exodus 15:2), so in the future, they will all say 'Behold, this is our God' (Isaiah 25:9)." This means that this song was said with complete detachment from materiality, with the Shechinah speaking from the throats of everyone, even the maidservant.

B. Another explanation can be based on what the holy Rabbi of Satmar, zt"l, wrote (Haggadah of Pesach, Mahar"i T"B, pages 223-224), that the main song at the sea was for the glory of Heaven. This is his language: "This will explain the words of the Midrash brought in Yismach Moshe and the Mechilta (Beshalach – Masichta deVayehi, Parsha 3) mentioned above, according to what the Bina L'itim, zt"l, wrote, that two miracles were needed here, one to benefit and one to harm, at the same time and moment. He split the sea and passed them through, saving Israel from their peril, and at that very moment, Pharaoh's entire army was drowned in the Red Sea. According to our way, it can be said that our Sages said in Tractate Taanit (8b), in the days of Rabbi Shmuel bar Nachmani, there was famine and pestilence. They said, what should we do, should we pray for both? It is not possible, etc. And from where do we learn that we do not pray for two things? It is written (Ezra 8:23), 'So we fasted and petitioned our God about this,' implying there is another [thing]. Rabbi Shmuel bar Nachmani said to them: Let us pray for the famine, for when the Merciful One gives abundance, it is for life that He gives.

In any case, it is explained in the Gemara that although it is not possible to pray for two things, in this manner, to pray for one thing that includes both aspects, it is fine. According to this, the Midrash can be explained – "The Holy One, blessed be He, said to Moses, the sea is closing, and the enemy is pursuing" – it turns out that one needs to pray for two things: the salvation of Israel and the destruction of Egypt, and we do not pray for two things, as our Sages said in the Gemara. This is what the Holy One, blessed be He, said to him: "And you stand and pray at length" – that is, for two things, which is not possible. He said before Him: "What can I do?" The Holy One, blessed be He, said to him: "And you lift up your rod, etc." – "And you shall exalt and praise and give a song of praise and thanksgiving to the One to whom the kingship belongs."

He meant that the Holy One, blessed be He, gave him good advice, to pray that the salvation be for the glory of His Name, and in this respect, the entire prayer is one, for the glory of Heaven can only be increased through the combination of both, for if Israel is not saved, it is not the glory of Heaven, and also, if the Egyptians are not drowned, the glory of Heaven would not be increased, as I wrote above, that through the splitting of the Red Sea, the complete faith was publicized, and they knew that the Lord is the one who brought them out. The Almighty taught him to pray for the glory of His Name, and he would be answered for both together, for in this manner it is fine to pray for one thing that includes two requests, as said in the Gemara Taanit mentioned above. The conclusion of the Midrash fits well: "At that time, they said, 'The Lord will reign forever and ever'" – they realized that the salvation was for the glory of His Name, zt"l. That is, the main part of the song did not relate to the downfall of Egypt but to the publicizing of the glory of the Lord in the world.

C. Another explanation is that the main part of the song was not about the downfall of Egypt itself but about the salvation of Israel that resulted from it. This is the language of the Midrash (Shemot Rabbah, Parsha 23:4): "Another interpretation of 'Then Moses sang': This is what is written (Proverbs 31:26), 'She opens her mouth with wisdom, and the teaching of kindness is on her tongue.' From the day the Holy One, blessed be He, created the world until Israel stood at the sea, we do not find anyone who sang a song to the Holy One, blessed be He, except Israel. Adam was created and did not sing a song. Abraham was saved from the fiery furnace and from the kings, and did not sing a song. Isaac was saved from the knife, and did not sing a song. Jacob was saved from the angel, from Esau, and from the people of Shechem, and did not sing a song. But when Israel came to the sea and it was split for them, immediately they sang a song before the Holy One, blessed be He, as it is said, 'Then Moses and the Israelites sang.'"

This will explain what is written (Exodus 14:27): "Moses stretched out his hand over the sea, and at daybreak, the sea returned to its place while the Egyptians were fleeing toward it, and the Lord swept the Egyptians into the sea." Rashi explains: "To its strength - to its original state." However, in the Midrash it is stated (Yalkut Shimoni, Beshalach, remez 237): "And the sea returned to its strength - Rabbi Yonatan said: The Holy One, blessed be He, made a condition with the sea that it should be split before Israel. This is what is written, 'And the sea returned to its strength' – to the condition that the Holy One, blessed be He, made with it." This seems to contradict Rashi's explanation, as it interprets the word 'strength' regarding the splitting of the sea, not its return over the Egyptians. However, the Midrash's words are difficult on their own, because 'And the sea returned' implies after it was already split, which fits Rashi's explanation. Therefore, it must be said that the condition included both parts: that the sea would split before Israel and also that it would return afterward over the Egyptians. Thus, the main condition was for the salvation of Israel from the Egyptians, and for this, they sang a song.

D. Another explanation is that the angels sang a song for that day alone, while the Israelites sang an eternal song, standing forever, as it is written 'and said, saying,' and as it is stated in the Midrash (Shemot Rabbah, Parsha 23:12): "And they said, saying – we will say to our children, and our children to their children, that they should say before You this song when You perform miracles for them." Therefore, it was not appropriate to cancel this song.

bottom of page