באכילה והנאה שלא כדרכן
/
איסור חמץ וביעורו
/
הלכה ומנהג
באכילה והנאה שלא כדרכן
איתא בפסחים (כא, ב): "אמר חזקיה, מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר (שמות יג, ג), 'לא יאכל חמץ', לא יהא בו היתר אכילה. טעמא דכתב רחמנא לא יאכל חמץ, הא לא כתב לא יאכל, הוה אמינא, איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא משמע. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו, כל מקום שנאמר 'לא יאכל', 'לא תאכל', 'לא תאכלו' – אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה".
והיינו, שפשטות הפסוק מורה על איסור אכילה, שאין לאכול חמץ בפסח, אכן, חזקיה למד משינוי הניקוד בלשון נפעל, 'לא יֵאָכֵל', דהאיסור כולל גם הנאה. ורבי אבהו קבל, כי כל לשון איסור אכילה כולל גם הנאה. ואם כן, חמץ בפסח שייך לאיסורי הנאה, כמו שור הנסקל, ועבודה זרה, ויין נסך, ועגלה ערופה, וכלאי הכרם. ובדברינו הבאים נשתדל בעז"ה להתעמק במקורות הלכה זו ולהגדיר איסור זה אל נכון.
ונפתח בהא דאיתא לקמן (כד, ב): "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן. למעוטי מאי. אמר רב שימי בר אשי, למעוטי, שאם אכל חלב חי, שפטור. איכא דאמרי, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. למעוטי מאי. אמר רב שימי בר אשי, למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו, שהוא פטור, וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור".