top of page
Small Lev Aharon Logo

Lev Aharon Library

בגדר 'המרבה לספר ביציאת מצרים' ובדברי הריטב"א שיש לספר בשמחה ובהודאות


מצות סיפור יציאת מצרים


הלכה ומנהג

ביאור לשון הרמב"ם והחינוך

ועל פי דברינו יתבאר לשון הרמב"ם והחינוך שכתבו דיש לאדם לספר ביציאת מצרים כפי צחות הלשון של המספר, והקשינו, דאם הכוונה שיספר באופן שנעים ונח לו לספר, הוה ליה למימר כפי לשון המספר, ומה הכוונה לספר בצחות לשון. ולאור דברינו אתי שפיר, כי צחות לשון היינו לשונו המיוחדת של המספר כפי שרגיל להתבטא בעת שמרגיש גודל הכרת הטוב כלפי מי שהיטיב עמו טובה גדולה ביותר, והואיל והעלנו כי יש לספר ביציאת מצרים באופן של סיפור אישי, הנה מרגיש בסיפורו רגש של הכרת הטוב שנובע מעומק לבו על גאולתו ופדות נפשו באופן נפלא, וממילא מספר בלשון המיוחדת והיפה ביותר שלו, והיא צחות לשונו.

Note! Translation is auto generated: Please use with caution

Explanation of the language of the Rambam and the Chinuch:

According to our discussion, the language of the Rambam and the Chinnuch is clarified, stating that a person should tell the story of the Exodus from Egypt in the pure language of the storyteller. They raised the question that if the intention is to tell it in a pleasant and comfortable manner for the narrator, it should have been said to tell it according to the language of the storyteller. What is meant by telling it in the pure language? In light of our discussion, it is clear that the pure language is the unique language of the storyteller, as he is accustomed to express when feeling the greatness of acknowledging the good towards someone who has done a great kindness to him. Since we have brought up that one should tell the story of the Exodus in a personal narrative style, one feels in their story an emotion of acknowledging the good that arises from the depth of their heart towards their redemption and the liberation of their soul in a wonderful way. Consequently, they narrate it in their most special and beautiful language, which is their pure language.

bottom of page