top of page
Small Lev Aharon Logo

Lev Aharon Library

/

עשרת המכות

/

דרוש, מוסר ומחשבה

יישוב התמיהות שפתחנו בהן

ומעתה יתישבו היטב ארבעת התמיהות שפתחנו בהן בראשית דברינו, ועל פי דרכו של רבי יוסף בכור שור:

א. תמהנו על הפיצול לכאורה שנעשה בין הפסוקים י"ט וכ"א כאשר קצתו של תיאור הווית המכה ונזקיה נעשה בפסוק י"ט, ואילו קצתו האחר של התיאור נדחה לפסוק כ"א, באופן שבפסוק י"ט אנו לומדים על היות הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים, ובפסוק כ"א לומדים אנו על מיתת הדגה אשר ביאור, ביאוש מימיו, ופסילתם משתיה – הנה עתה מובן הדבר היטב, שפסוק י"ט עוסק בהכאתם של כל מימי מצרים, ולכך הובאו בו רק התיאורים הנוגעים ללקותם של מימי כל ארץ מצרים, הכוללים את המרחצאות והאמבטאות שבבתים והמים שבכלי העץ והאבן. מה שאין כן תיאור מיתת הדגה אשר ביאור, ביאוש מימיו, ופסילתם משתיה, שאינו נוגע לענין זה, לא הובא כאן. והיכן הובא? להלן בפסוק כ"א, שהוא מוסב על הפסוק שלפניו, שמדבר בהכאת היאור – "וירם במטה ויך את המים אשר ביאֺר וגו' ויהפכו כל המים אשר ביאֺר לדם", ואם כן, שם הוא מקומו של תיאור נזקי הכאת היאור – מיתת הדגה אשר ביאור, ביאוש מימיו, ופסילתם משתיה.

ב. תמהנו על הנאמר בפסוק י"ט 'ויהיו דם – והיה דם', שמדוע פתח הכתוב בלשון עתיד וסיים בלשון עבר, כאשר כל הפסוק מדבר על העתיד להיות – ועתה יש לישב, שכלפי שני עניני המכה נאמרו הדברים: ש'ויהיו דם', מרמז להכאת היאור עצמו, ונאמר בלשון עתיד בכדי להביע, שזה שהיה עד עתה אלהים כביכול, יהפך מכאן ולהלן לדם. ואילו 'והיה דם' מרמז להכאת כל מימי מצרים, וכפי שמראה המשך הדברים 'והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים'. ונאמר בלשון עבר, לרמז שהיא נקמה על דם ישראל שנשפך בעבר.

וכפי דברי מר דודי הנ"ל הדברים מאירים, שהרי לדבריו, הדם שנשפך מהעצים והאבנים הוא הדם שהיה בהם מכבר, מאז שהושמו ילדי ישראל בבנין תחת העצים והאבנים.

ג. הקשינו, מדוע נדחה תיאור מניעת השתיה ממימי היאור – "ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאר" – לפסוק כ"א, לאחר סיפור מיתת הדגה אשר ביאור, והלא היה באפשר להביאו כבר בפסוק כ', מיד לאחר סיפור הווית המכה, "וירם במטה ויך את המים אשר ביאֺר וגו' ויהפכו כל המים אשר ביאֺר לדם" – הנה, כפי שכבר אמרנו, קושיא זו מיושבת בדבריו של רבי יוסף בכור שור, שחידש, שלא נעשה היאור דם אלא לאותה שעה, ובאותה שעה שנקרש ונעשה דם, מתה הדגה, ואחר כך חזר לעינו ונעשה שוב מים – ואמרנו, שלפי זה פשוט מדוע דחתה התורה את תיאור מניעת השתיה לאחר סיפור מיתת הדגה, שהרי מיתת הדגה וסירחון נבלתם היא אשר פסלה את המים לשתיה, ואילו לא היתה הדגה מתה, לא היתה כל מניעה לשתות מהם לאחר שחזרו לעינם.

ד. גם הקושיא הרביעית שהקשינו, שכיצד שייך לומר "ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאר", מאחר ולא היו בו מים, אלא דם. מיושבת על פי דרכו של הבכור שור, וכנ"ל, שהרי לפי דרכו רק לפי שעה היו דם, ולאחר מכן חזרו לעינם, ואם כן, על אותה שעה שחזר כבר היאור לעינו אמר הכתוב, שמכל מקום מוסרח היה מחמת נבלתם של הדגים, ולא יכלו מצרים לשתות את מימיו.

אכן, למעלה הצגנו שתי תמיהות על דברי הבכור שור, ועתה, על פי דרכינו יש לישבן. וכך תמהנו לעיל:

ראשית – שלשון המקראות ודברי חז"ל מראים שמכת דם לא התמקדה בסביבת היאור בלבד, אלא הכתה בכל מוראה על פני כל ארץ מצרים. ושנית – על שמה של מכה זו, שלפי דברי הבכור שור היה בדין לקרותה 'מכת ההבאשה' ולא 'מכת דם'.

אכן, על פי דרכינו ששני ענינים היו במכת דם, יש לחדש, שדבריו של הבכור שור לא נאמרו אלא על הכאת היאור, שהיא לא היתה אלא לפי שעה, אבל הכאת כל מימי מצרים היתה לשבעת ימים. ומעתה נתישבו שתי השאלות, שמכיון שדבריו של הבכור שור עוסקים אך ורק בענין הכאת היאור, אם כן אין לכך שום סתירה מלשון המקראות ודברי חז"ל המראים שמכת דם הכתה על פני כל ארץ מצרים, שאף הוא מודה לכך. גם על שמה של המכה אין כל מקום לתמוה, לפי שאם כי אכן מכת היאור לא היתה אלא מכת הבאשה, אבל מכת כל ארץ מצרים היתה מכת דם בכל מוראה.

עוד יתישב היטב, לשון הפסוק "וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאֺר", שמשמע שהיאור הוכה ולא המצרים, ועל פי הדברים הללו מובן היטב, שהכאת היאור אכן לא היתה הכאה למצרים, מאחר שמיד חזרו המים לעינם, אלא הכאת אלהיהם היתה, שנתגלה בקלונו ופחיתותו, ונעשה מוסרח מנבלת דגיו.

Note! Translation is auto generated: Please use with caution

Resolving the questions we began with

And now, the four perplexities that we opened with at the beginning of our discussion will be well settled according to the approach of Rabbi Yosef Bekhor Shor:

1. We were perplexed by the apparent split between verses 19 and 21, where part of the description of the plague and its damages is in verse 19, while the other part of the description is deferred to verse 21. In verse 19, we learn about the blood being throughout the land of Egypt, in the trees and in the stones, and in verse 21, we learn about the death of the fish in the Nile, the foulness of its waters, and their unfitness for drinking. Now, it is well understood that verse 19 deals with the striking of all the waters of Egypt; hence, it includes descriptions related to the affliction of all the waters in the land of Egypt, including the baths and tubs in the houses and the water in wooden and stone vessels. However, the description of the death of the fish in the Nile, the foulness of its waters, and their unfitness for drinking, which does not pertain to this matter, is not included here. Where is it included? In verse 21, which refers to the preceding verse that speaks of the striking of the Nile: "And he lifted up the rod and struck the waters that were in the Nile... and all the waters in the Nile turned to blood." Therefore, the description of the damages from striking the Nile—the death of the fish in the Nile, the foulness of its waters, and their unfitness for drinking—belongs there.

2. We were perplexed by the phrase in verse 19, "and they shall become blood," which starts in the future tense and ends in the past tense, even though the entire verse discusses what will happen. Now it can be explained that the words refer to the two aspects of the plague: "and they shall become blood" hints at the striking of the Nile itself and is stated in the future tense to express that the Nile, which had been considered as a god, would turn to blood from now on. Whereas "and there was blood" hints at the striking of all the waters of Egypt, as shown by the continuation "and there was blood throughout all the land of Egypt, in the trees and in the stones." It is stated in the past tense to hint that it is a revenge for the blood of Israel that was shed in the past. As my honored uncle said, the blood that flowed from the trees and stones is the blood that had been in them from the time when the children of Israel were placed in the construction under the trees and stones.

3. We questioned why the description of the prevention of drinking from the waters of the Nile—"and the Egyptians could not drink water from the Nile"—is deferred to verse 21, after the story of the death of the fish in the Nile, whereas it could have been included already in verse 20, immediately after the story of the plague's occurrence: "And he lifted up the rod and struck the waters that were in the Nile... and all the waters in the Nile turned to blood." As we have already said, this question is resolved by the words of Rabbi Yosef Bekhor Shor, who explained that the Nile turned to blood only for that moment. When it congealed and turned to blood, the fish died, and afterward, the water returned to its original state. Hence, it is clear why the Torah deferred the description of the prevention of drinking to after the story of the death of the fish, for it was the death of the fish and the stench of their carcasses that rendered the water undrinkable. If the fish had not died, there would have been no hindrance to drinking the water after it returned to its natural state.

4. The fourth question we raised, regarding how it could be said "and the Egyptians could not drink water from the Nile" since there was no water in it but blood, is also resolved according to the approach of Bekhor Shor. As mentioned above, it was blood only momentarily, and afterward, it returned to its original state. Thus, the verse refers to the time when the Nile had already returned to its original state, yet it was still foul due to the carcasses of the fish, and the Egyptians could not drink its water.

Indeed, earlier, we presented two perplexities regarding the words of Bekhor Shor, and now, following our approach, they can be settled. We questioned:

First, that the language of the verses and the words of the Sages indicate that the plague of blood did not focus only on the vicinity of the Nile but struck all over the land of Egypt. Second, the name of this plague, which, according to Bekhor Shor, should have been called "the plague of foulness" and not "the plague of blood."

Indeed, according to our approach, which posits that there were two aspects to the plague of blood, it can be clarified that Bekhor Shor's words were only about the striking of the Nile, which was only momentary. However, the striking of all the waters of Egypt lasted for seven days. Thus, the two questions are resolved: since Bekhor Shor's words pertain solely to the striking of the Nile, there is no contradiction with the language of the verses and the words of the Sages, which indicate that the plague of blood struck all over the land of Egypt, as he also acknowledges. Regarding the name of the plague, there is no place for wonder, for although the plague of the Nile was indeed a plague of foulness, the plague of all the land of Egypt was a plague of blood in all its severity.

It is also well settled, the language of the verse "and seven days were fulfilled after the Lord had smitten the Nile," which implies that the Nile was smitten and not the Egyptians. According to these words, it is well understood that the smiting of the Nile was not a smiting of the Egyptians, for the waters soon returned to their original state. Rather, it was a smiting of their god, exposing its disgrace and baseness, as it became foul from the carcasses of the fish.

bottom of page