top of page
Small Lev Aharon Logo

Lev Aharon Library

/

שביעי של פסח – שירת הים

/

דרוש, מוסר ומחשבה

כאשר זכה האדם לראות אמתת מציאותו יתברך נשמתו נעימה עליו

וכיצד באמת משיגים את האושר הזה הפנימי הנכסף? מה הם האמצעים הנוגעים ופועלים בעומק נפשו של האדם אשר ביכולתם להשריש בו את מין השמחה הלזה? את התשובה על כך נמצא בדבריו של מרן החזון איש (אמונה ובטחון פרק א אות ט), זה לשונו, כאשר זכה שכל האדם לראות אמתת מציאותו יתברך, מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ד', וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה, וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוטטת בשמי שמים. ובהעלות האדם בערכי קדש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקדש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד עונג של דביקות האדם ליוצרו יתברך, עכ"ל. וידועה גם לשונו באגרותיו (חלק א אגרת לו): "כי באמת אין כל עצב בעולם למי שמכיר את אור האורות של האמת".

זו היא הדרך אל האושר! זה הוא האמצעי אשר בכוחו לגעת בעומק הנפש ולהשריש בה את השמחה הזו המהותית! ידיעת והכרת האמת של אמיתת מציאותו יתברך.

ובספר פרי הארץ לרבי מנחם מנדל מוויטבסק, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב (פרשת מטות ומסעי), כתב, שלא במקרה המושג 'עצב' הוא הינו בעל אותה תבנית הלשון שנתכנתה בו העבודה זרה – 'עצבים', ראה לדוגמא בתהילים (קטו, ד): "עצביהם כסף וזהב" – אלא מפני שאין שום מקום לעצבות באיש העומד לפני הבורא יתברך, מקושר עמו ודבוק בו. וכן מפורש בכתוב (דברי הימים א טז, כז): "עֺז וחדוה במקֺמו".

ובאמת, הדברים מפורשים כבר בחז"ל, כך אמרו בגמרא (שבת ל, ב): "ושִבחתי אני את השמחה" (קהלת ח, טו), שמחה של מצוה. "ולשמחה מה זֺה עֺשה" (שם ב, ב), זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות וכו', אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב ג, טו), "ועתה קחו לי מְנַגֵן והיה כְּנַגֵן המְנַגֵן ותהי עליו יד ה'", ע"כ. הרי לנו שהשראת השכינה אדוקה, קשורה ותלויה בשמחה.

ובתולדות יעקב יוסף (פרשת עקב) המשיך עם הרעיון הזה צעד נסף, וקבע, שעל פי התחושה שחש האדם לאחר תפילתו, שמחה, או חלילה עצבות, יוכל לדעת האם תפילתו מקובלת ומרוצה לפני המקום ברוך הוא, ואף נסתייע בכך ברעיון ששמע מפי רבו הבעל שם טוב, זה לשונו, שידע האדם אם נענה בתפילתו, אם אחר התפלה לבו שמח, וההיפך עצבות. ועל פי זה שמעתי פירוש הש"ס (ברכות ט, ב): "יומא חד סמיך גאולה לתפילה, ולא פסיק מיניה חוכא כולי יומא". והקושיא מפורסמת. ונראה, שהוא וודאי סמך בכל יום גאולה לתפילה, אבל לא נודע אם עשה פעולה למעלה, אבל כהיום שסמך גאולה לתפילה לא פסיק מיניה חוכא, שמע מינה שעשה יחוד למעלה, לכך לבו שמח. ודברי פי חכם חן, עכ"ל.

על כל פנים, זו היא ה'שמחה רבה', שבמילוי הלב ממנה הרי הוא עולה על גדותיו ומתפרצת ממנו השירה, השמחה בידיעת והכרת האמת של אמיתת מציאותו יתברך והדביקות בו. וכך מצינו במכילתא (מסכתא דויהי פרשה ו) בזה הלשון, ויאמינו בה' – גדולה האמונה שהאמינו ישראל במי שאמר והיה העולם, שבשכר שהאמינו ישראל בה' שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ונאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל", ע"כ. הרי מפורש, שכך היה סדר השתלשלות הענינים: ראשית – אמונה. ושנית לה, רוח הקודש, וכדברי החזון איש הנזכרים, שכאשר זכה שכל האדם לראות אמיתת מציאותו יתברך, נפשו העדינה מתעטפת בקדושה, וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוטטת בשמי שמים והרי האדם בעולם הזה כמלאך ונהנה מזיו הקודש. ושלישית לה, השירה, שמכיון שנתמלאה נפשו של האדם באושר העצום הלזה, של הכרת אמיתת מציאותו יתברך והדביקות בו וברוח קדשו, וליבו ותוככי נשמתו גדושים ממנו, מיד הוא מתפרץ ממנו מאליו, גולש מעל גדותיו, ו'נשפך' בנביעה עצומה של שיר ושבח.

מוסרים בשם החתם סופר, שהפליג מאד בגודל מעלתן של השירה והנגינה, ואף העיד על עצמו שהיה מקדיש לכך מעתותיו הגם שמטבע הדברים היה כרוך בכך ביטול מסויים מלימודו. ועוד מוסרים בשמו, שמפני כך ישנם כל כך הרבה שירים שאינם ממקור טהור, מפני שכפי גובה מעלתה של השירה, כך משתוקק הסטרא אחרא לקנות בה אחיזה. והדברים מתכתבים היטב עם דברינו, וכפי שמראים דברי המכילתא, שהדרך אל השירה האמיתית עוברת בואכה רוח הקודש.

Note! Translation is auto generated: Please use with caution

When a person merits to see the true existence of the Blessed One, his soul becomes pleasant to him.

And how, indeed, does one achieve this coveted inner happiness? What are the means that touch and affect the depths of a person's soul, capable of embedding this type of joy? The answer to this can be found in the words of the Chazon Ish (Faith and Trust, Chapter 1, Section 9), who says, "When the mind of a person merits to see the truth of His existence, immediately, an endless joy and delight enters him, and his soul feels pleasant, and his imagination aligns with his intellect to behold the pleasantness of God. All physical pleasures fade away, and his delicate soul is wrapped in holiness, as if separated from the impure body and wandering in the heavens. When a person attains these holy values, a new world is revealed to him, for it is possible for a person in this world to be like an angel for moments and to enjoy the radiance of holiness. All the pleasures of this world are nothing compared to the delight of a person’s attachment to his Creator."

It is also known from his letters (Volume 1, Letter 36): "For in truth, there is no sadness in the world for one who recognizes the light of truth."

This is the path to happiness! This is the means that have the power to touch the depths of the soul and embed in it this essential joy - the knowledge and recognition of the truth of His existence.

In the book "Pri Haaretz" by Rabbi Menachem Mendel of Vitebsk, one of the great students of the Baal Shem Tov (Parshat Matot and Masei), he wrote that it is not by chance that the concept of 'atsav' (sadness) has the same linguistic pattern as the term for idolatry - 'atsavim'. See, for example, in Psalms (115:4): "Their idols are silver and gold" - because there is no place for sadness in a person who stands before the Creator, connected and attached to Him. This is also explicitly stated in the scripture (Chronicles 1 16:27): "Strength and joy are in His place."

Indeed, these things are already explained in the words of the Sages. In the Talmud (Shabbat 30b): "And I praised joy" (Ecclesiastes 8:15), joy that is a mitzvah. "And of joy, what does it do?" (Ecclesiastes 2:2), this is joy that is not a mitzvah. To teach you that the Divine presence does not dwell in sadness, etc., but in a matter of joy of a mitzvah, as it is said (Kings 2 3:15), "But now, bring me a musician. And when the musician played, the hand of the Lord came upon him."

We see that the presence of the Divine is closely tied and dependent on joy.

In "Toldot Yaakov Yosef" (Parshat Eikev), this idea is further developed, stating that according to the feeling a person has after his prayer—joy or, God forbid, sadness—he can know if his prayer is accepted and pleasing before God. This concept is supported by an idea heard from his teacher, the Baal Shem Tov, which says that a person can know if his prayer was answered if he feels joy afterward, and the opposite, sadness. Based on this, he explains a passage from the Talmud (Brachot 9b): "One day he connected redemption to prayer, and laughter did not cease from his lips all day long." The well-known question is that he surely connected redemption to prayer every day, but it was not known if it made an impact above. However, on that day, when he connected redemption to prayer, laughter did not cease from his lips, indicating that he created a unification above, and therefore his heart rejoiced.

In any case, this is 'great joy,' which, when the heart is filled with it, overflows and bursts into song. The joy in the knowledge and recognition of the truth of His existence and attachment to Him. And so we find in the Mekhilta (Masechta deVayehi, Chapter 6): "And they believed in the Lord" - the greatness of the faith that Israel had in the one who spoke and the world came into being, for in the merit of their faith in the Lord, the Holy Spirit rested upon them, and they sang a song, as it is said: "And they believed in the Lord and in Moses His servant." And it is said: "Then Moses and the children of Israel sang."

It is explicitly stated that the sequence of events was: first, faith; second, the Holy Spirit, as mentioned by the Chazon Ish, that when a person's mind merits to see the truth of His existence, his delicate soul is wrapped in holiness, as if separated from the impure body and wandering in the heavens, and the person in this world is like an angel and enjoys the radiance of holiness. Third, the song, because when a person's soul is filled with this immense happiness of recognizing the truth of His existence, attachment to Him, and the Holy Spirit, and his heart and inner soul are filled with it, it immediately bursts out, overflowing into an outpouring of song and praise.

It is said in the name of the Chasam Sofer, who greatly extolled the virtue of song and music, and even testified about himself that he would dedicate time to it, despite the fact that it naturally involved some interruption from his studies. Furthermore, it is said in his name that this is why there are so many songs that are not from a pure source, because the higher the virtue of the song, the more the "other side" desires to gain a hold on it. This aligns well with our discussion, as the words of the Mekhilta show that the path to true song passes through the Holy Spirit.

bottom of page