top of page
Small Lev Aharon Logo

Lev Aharon Library

בירורים בגדרי ודיני מצות סיפור יציאת מצרים

/

מצות סיפור יציאת מצרים

/

הלכה ומנהג

למען תספר באזני בנך ובן בנך'

כתב המשנה ברורה (סימן תעב ס"ק נ) וזה לשונו, וישאלו – רצה לומר שעל ידי זה יתעוררו לשום לב על כל השנויים ומנהגי לילה זה, וישאלו שאלות המבוארים בנוסח מה נשתנה. ובש"ס איתא, כדי שלא יישנו וישאלו. וצריך לעוררם שלא יישנו עד אחר עבדים היינו וכו', שידעו ענין יציאת מצרים, דעיקר המצוה הוא התשובה על שאלת בנו, וכמו שנאמר, 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו''. ולא כמו שעושין איזה המון, שאחר אמירת מה נשתנה מניחים לילדים לילך ולישן, ואינם יודעים שום תשובה על שאלתם, עכ"ל. ולפי דבריו, פירוש הכתוב (שמות י, ב) "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך", הוא מלשון ציווי לספר לבנים.

ובאור החיים הקדוש (שם יג, ח) פירש, ד'למען' הוא מלשון ברכה והבטחה, שכתב וזה לשונו, עוד ירצה באומרו לאמר, להיות שאמר 'והגדת לבנך', תינח אם יש לו בן, אם אין לו בן יהיה פטור, תלמוד לומר, 'לאמר', שעל כל פנים צריך להגיד, אפילו בינו לבין עצמו. ואם תאמר, כיון שעל כל פנים הוא צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו, אם כן למה אמר 'לבנך'. ואולי, שבאמצעות היתור אני מבין כן ולא בלא יתור. ואפשר עוד, שירמוז באומרו והגדת לבנך, שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה' שיגיד לבנו, עכ"ל.

והפנים יפות (שמות ד"ה ולמען תספר) פירש, דלמען תספר באזני בנך ובן בנך היינו, להזהיר את בנו שיספר לבנו, כדי שיעברו הדברים מדור לדור. אבל אין חובה על הסבא לספר לנכד. אכן, בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קעג) כתב, שצריך לספר לבנו ולבן בנו. וכן כתב הבני יששכר (מאמרי ניסן מאמר ה אות ו). וכן פסק הגרי"ש.

ובהליכות שלמה (מועדים ניסן) פסק, דאם רבים מסובים יחד, אין חיוב על כל אחד מהם לספר סיפור יציאת מצרים לבניו בעצמו, אלא די שאחד המסובים מספר לכולם.

יש לברר בלשון הרמב"ם: 'אם היה הבן גדול וחכם' – אי מיירי בבר מצוה, או אפילו בגיל ארבעים.

יש אומרים, שלבן גדול וחכם צריך האב להכין חידושים שלא יודע, אחרת, לא הודיעו כלום, והרמב"ם כתב, דמצוה להודיע לבנים, ועל פי פשוטו, ללא חידושים אין כאן הודעה, ועל דרך מאמר הכתוב (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך".

ובשעורי הגרמ"ד דן לגבי בן שנסע מארץ ישראל לחו"ל, ונמצא שם עם אביו בסדר השני, אם יש מצוה על האב להגיד לו, ומסיק, דהבן הוא רק בגדר חפצא של מצוה, ואין צריך שהוא יהיה חלק מהמצוה.

ויש לומר בטעם הדבר, כי גדר ויסוד סיפור יציאת מצרים הוא ללמד ולפרסם אמונה לבנים. וכך מובא בשיחותיו של המשגיח הגאון הצדיק רבי ירוחם ממיר (דעת חכמה ומוסר חלק שני מאמר ס אבותינו ספרו לנו), שעיקר הסיפור והשרשת האמונה הם מאב לבן, וראייתו מגדעון, שאמר למלאך: "בי אדֺנִי ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאֺתיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין" (שופטים ו, יג), וברש"י שם: "אשר ספרו לנו אבותינו – פסח היה, אמר לו, אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר, 'בצאת ישראל ממצרים', ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חנם, כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו".

ויש לברר, אם מצוה זו של והגדת לבנך נוהגת גם בבת. והנה השלחן ערוך (אורח חיים סימן תעב סעיף יד) פסק, דנשים חייבות בהגדה: "גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנוהגות באותו לילה". ופירש המגן אברהם (ס"ק טז): "מפני שהנשים היו עיקר באותו הנס, שבזכות נשים צדקניות נגאלו". וביאר הפרי מגדים (אשל אברהם שם ס"ק טז), דחיוב זה מקורו מדרבנן.

ודעת הקיצור שולחן ערוך, שאפשר לקיים מצות והגדת לבנך גם בבת, שכתב (סימן קיט סעיף ד) וזה לשונו, אחר כך מוזגין כוס שניה, והתינוק שואל מה נשתנה. ואם אין תינוק, ישאל בן אחר, או בתו, או חברו, או אשתו, עכ"ל. וכן כתב הערוך השלחן (סימן תעג סעיף כא): "ואם אין חכמה בבן לישאל, אביו מלמדו לשאול, ואם אין לו בן תשאל הבת, ואם אין לו בת תשאלנו אשתו, או אחר היושב על השלחן ישאלנו, מפני דהתורה הקפידה שעניין זכירת יציאת מצרים בלילה הזה תהיה על ידי שאלה ותשובה, אך אם אין מי שישאל, שואל ומשיב לעצמו".

והוסיף על זה בספר ראש גולת אריאל (חלק א עמוד שנב): כאשר קרא כבוד קדושת האדמו"ר האמרי אמת מגור זצ"ל בָּאִגֶּרֶת ששלח חתנו הרי"מ אלטר הי"ד בערב פסח, אל בנו רבי שמעון נפתלי ע"ה, שיוכל לקיים מצות סיפור יציאת מצרים על ידי שתשאלנו בתו מה נשתנה, כי עוד לא היה לו אז בן היודע לשאול, והוסיף שם בהטעמה: 'הגם שחיפשתי בכל ספרים שיש אתי ולא מצאתי דבמקום שאין בן בת שואלת, אולי מרוב הפשיטות לא הביאו זה' – העיר רבינו זצ"ל בבקיאותו העצומה מיניה וביה, שהוראה זו אמנם אין לה שום מקור לא בש"ס ולא בפוסקים כי אם בספר קיצור שולחן ערוך. וראה באמרי אמת (ליקוטים דף נג) שכתב רבינו על זה: 'וצ"ע מאין מקורו'.

ויש לציין בזה למה שכתב התרומת הדשן (סימן קכה), דאסור להאכיל לקטן בערב פסח מצה אם הוא יודע מה שמספרין בלילה מיציאת מצרים, דמאחר שמילא כריסו ממצה, לא נוכל לומר לו 'בעבור זה', והובא במגן אברהם (סימן תעא סק"ז). והוסיף שם המגן אברהם: "ואין חילוק בין קטן לקטנה". וכתב שם הפרי מגדים (אשל אברהם סק"ז), שזה בכלל והגדת לבנך.

ולפי זה יש לדון אם חובת והגדת לבנך חלה גם על נשים. ובפרי מגדים (הנ"ל) כתב רק דצריכה לומר ההגדה. ואולי זה נרמז בתשובה לבן שאינו יודע לשאול, 'את פתח לו', 'את' – לשון נקבה, המרמז על האמא. ויש מפרשים, דקאי על האב, שכשרואה שבנו אינו יודע לשאול תש כוחו כנקבה. ויש מפרשים, שבא לרמוז לאב לפרש באר היטב כל עניני יציאת מצרים לבן זה, מא' ועד ת', ונרמז בתיבת 'את'.

אכן, לעיל כתבנו, דיש לומר, שההגדה מדין לימוד תורה, וכדמשמע מהתוספתא (פסחים פרק י הלכה יא): "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה, אפלו בינו לבין בנו, אפלו בינו לבין עצמו, אפלו בינו לבין תלמידו". ולקמן שם (הלכה יב): "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר, הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו להן לבית המדרש". וכן כתב הטור (אורח חיים סימן תפא) בשם רבנו יונה: "שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות הפסח וביציאת מצרים", וכן כתב השולחן ערוך (שם סעיף ב).

וכן משמעות הלשון בגמרא (פסחים קטז, א): "מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". וכן הוא לשון הרמב"ם (פרק ז מהלכות חמץ ומצה הלכה ד): "וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח".

וכן תרגם יונתן את הפסוק (שמות יג, ח) והגדת לבנך: "ותתני לברך ביומא ההוא למימר מן בגלל מצוותא דא עבד מימרא דה' לי ניסין ופרישין במפקי ממצרים" – שהוא לשון לימוד.

וכן משמע מלשון שבלי הלקט (סדר פסח סימן ריח): "ברוך שנתן תורה לישראל ברוך הוא. יש מפרשין, לפי שרצו לדרוש מקראות הללו הכתובים ארבעה בנים, מתחיל בברכות התורה, וכן פירש רבינו ישעיה זצ"ל, התחלת הדרשה היא, ומברך תחלה, ואחר כך דורש". ולפי זה, אין מצות והגדת לבתך.

ופסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שבנות מעל גיל שלש לא תאמרנה מה נשתנה בניגון, אלא אם כן אין אחרים שם.

Note! Translation is auto generated: Please use with caution

"So that you may tell in the ears of your son and your grandson"

The Mishnah Berurah (Siman 476, seif 50) explains and says, "And they shall ask" - meaning that through this they will awaken to pay attention to all the changes and customs of this night, and they should ask questions that are clarified in the text of "What has changed?" And in the Talmud it is stated, in order that they not fall asleep and ask. And one must awaken them so that they do not fall asleep until after the slaves, meaning, they should know the matter of the Exodus from Egypt, for the main mitzvah is to answer their question, as it is said, "And you shall tell your son on that day, saying, 'It is because of this.'" Not like some people do, after saying "What has changed," they let the children go to sleep without knowing any answer to their question, etc. According to his words, the interpretation of the verse (Exodus 10:2) "that you may tell in the hearing of your son and your son's son," is from the language of commanding to tell to the children.

In Ohr HaChaim (Shemot 13:8), he explains that "'that you may tell' is from the language of blessing and promise, that he said, 'and you shall tell your son,' it will be comforting if he has a son, if he does not have a son he will be exempt, it is necessary to say, 'saying,' that in any case one must say, even to himself. And if you say, since in any case one must say even to himself, then why did he say 'your son'? Maybe because through his explanation I understand this and not without explanation. And it is also possible that by saying "and you shall tell your son," he hints that if he tells the story mentioned in the context, God will merit him to tell it to his son, etc.

And in Pnei Yehoshua (Shemot 10:2), he explains that "'that you may tell in the hearing of your son and your son's son" is to warn his son to tell his son, so that the things will pass from generation to generation. But there is no obligation for the grandfather to tell the grandchild. Indeed, in the responsa Shevut Yaakov (Part 1, Siman 173) writes that one must tell his son and his grandson. And so wrote Bnei Yissaschar (Maamar Nisan, Maamar He, paragraph V). And so ruled the Gra"sh.

In HaLikhot Shlomo (Moedim, Nisan), it is ruled that if many are reclined together, there is no obligation for each of them to recount the story of the Exodus to his children himself, it is enough for one of those reclined to recount to all.

It should be clarified in the language of the Rambam: "If the son is older and wise" - meaning in terms of a bar mitzvah, or even at the age of forty.

Some say, for a son who is older and wise, the father must prepare new insights that he does not know, otherwise, he did not inform him of anything, and the Rambam wrote that it is a mitzvah to inform the children, and in its simplicity, without new insights there is no informing, as it is written (Deuteronomy 4:39) "Know therefore this day, and consider it in your heart."

In the teachings of the Gra"m"d regarding a son who travels from Israel to abroad with his father, if there is a mitzvah for the father to inform him, it concludes that the son is only considered as an object of the mitzvah, and it is not necessary for him to be part of the mitzvah.

One can argue, that the boundary and foundation of recounting the story of the Exodus is to teach and spread faith to the children. And this is brought in the conversations of the righteous and esteemed overseer Rabbi Yerucham from Mir (Daat Chochmah and Mussar, Part 2, Maamar Samech Aleph, Avoteinu Sefaro Lanu), that the main storytelling and rooting of faith are from father to son, and he cites Gideon, who said to the angel: "Please, my lord, if the Lord is with us, why then has all this happened to us? And where are all His miracles which our fathers told us about, saying, 'Did not the Lord bring us up from Egypt?' But now the Lord has forsaken us and delivered us into the hand of the Midianites" (Judges 6:13), and in Rashi there: "which our fathers told us - it was Pesach,

bottom of page