top of page
Small Lev Aharon Logo

Lev Aharon Library

/

עשרת המכות

/

דרוש, מוסר ומחשבה

מפני מה אין האדם יכול לראות את פני ה'?

ונראה, שטמון כאן יסוד גדול: שהתכלית של ידיעת ה', אינה בידיעה השכלית, ואף לא בידיעה החושית, אלא בהכרה.

ומה הוא החילוק בין הידיעה וההכרה? במה ולמה גדול כוחה של ההכרה מן הידיעה עד שבה דוקא הדבר תלוי? בטרם נבא לבאר זאת, וכהקדמה לכך, נציג שאלה: מדוע הוא מן הנמנע שיראה האדם את בוראו?

ומצינו בזה כמה מהלכים:

א. מקוצר המשיג ועומק המושג. שהנה, נאמר בפרשת כי תשא (שמות לג, כ): "ויאמר לא תוכל לראֺת את פני כי לא יראני האדם וחי". ופירש רש"י שם: "אף כשאעביר כל טובי על פניך איני נותן לך רשות לראות את פני". ומהו ענינה של אי נתינת הרשות – זאת ניתן ללמוד מדברי הילקוט שמעוני (שם קמז שצו), שהביא על הענין הזה את המעשה שהובא גם בגמרא (חולין נט, ב), ברבי יהושע והקיסר, וז"ל הילקוט, שאל אנדרינוס קיסר לרבי יהושע, אמור לי, יש אדון לעולם? אמר ליה, וכי עולם של הפקר הוא? אמר לו, ומי ברא שמים וארץ? אמר לו, הקדוש ברוך הוא, שנאמר (בראשית א, א), "בראשית ברא וגו'". אמר לו, ולמה אינו נגלה שני פעמים בשנה כדי שיראו הבריות ותהא אימתו עליהן. אמר לו, לפי שאין העולם יכול לעמוד בזיוו, שנאמר, "כי לא יראני האדם וחי". אמר לו, אם אינך מראה איני מאמינך. לחצי היום העמידו כנגד השמש, אמר לו: 'הסתכל בשמש ואתה רואהו'. אמר לו, ומי יכול להסתכל בשמש. אמר לו, ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ומה השמש שהוא אחד מאלף אלפים ורבוא רבון ממשמשין שמשמשין לפניו, אין כל בריה יכולה להסתכל בו, הקדוש ברוך הוא, שזיוו מלא עולם, על אחת כמה וכמה וכו', עכ"ל הילקוט. ומבואר, שקוצר המשיג כלפי עומק המושג הוא המונע מן האדם לראות את בוראו, שפחיתותו ביחס לתוקף רום מעלת הבורא יתברך גדולה כל כך עד שההבטה וההבנה בו הינה בלתי אפשרית. ומכאן, שגם הנאמר למשה כי 'אף כשאעביר כל טובי על פניך איני נותן לך רשות לראות את פני', ענינו, שכלפי עומק המושג של ראית פני ה', אף השגתו של אדונינו משה קצרה היא, שהגם שאין השגתו של משה כהשגותיהם של שאר בני אדם, והענין מוכיח, שהרי הראהו ה' את אחוריו, והיה מסתכל בזה באספקריא המאירה, מה שלא זכו שאר הנביאים, כדברי חז"ל בגמרא (יבמות מט, ב) – אבל מכל מקום, השגת מראית פני ה' קצרה אף מהשגתו.

ב. טעם נוסף – שהדבר נובע מכך שאחת ממדותיו יתברך היא היותו 'מסתתר'. שכך נאמר בו (ישעיה מה, טו): "אכן אתה אל מסתתר וגו'". ועוד נאמר (תהלים צא, א): "יֺשב בסתר עליון בצל שדי יתלונן". וכך אומרים בפיוטי התפילה בימים הנוראים "הלן בסתר בצל, שדי". ואיתא במדרש (במדבר רבה פרשה יב סימן ג) בזה הלשון, משה אמר 'יושב בסתר עליון', הקדוש ברוך הוא שהוא יושב בסתרו של עולם, הוא רואה את הכל ואינו נראה, הוא נתאוה ללון בצילנו, עכ"ל. וכן כתוב באיוב (לד, כט): "ויסתר פנים ומי ישורנו" [ישורנו – יראנו. מצודת ציון שם].

ג. ניתן לבאר זאת בדרך נוספת, על פי דבריו של המשגיח הגה"צ רבי ירוחם זצ"ל (דעת תורה פרשת שמות, עמוד ז) על הפסוק (שם א, יז), "ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים", וכך מקשה רבי ירוחם:

לכאורה, למה לה לתורה לספר ענין יראתם את האלהים, והלא די לנו בעיקר המעשה שלהם, "שלא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים", ואם תאמר שפירוש מלת 'ותיראן' הכוונה לומר ולספר שזאת היתה סיבת מעשיהם, שמתוך יראת האלהים הגדולה שבהן הוא הטעם מה שלא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, אין זה דרך התורה לספר על מי שעשה איזה מעשה מצוה, שעשה כן מפני שהיה צדיק.

ומבאר רבי ירוחם: אלא כך פירושו של הענין, שאין 'ותיראן' כאן מלת התואר והשבח עליהן, כי היו יראי אלהים, ואשר מפני כן לא עשו דבר המלך, אלא הענין הוא כי היה אמנם הדבר אצלן נסיון קשה מאוד לעמוד בו, כי על כן הגדילו היראה, על ידי התבוננות ביראת ה' ופחדו, לחשוב שכר עבירה, דהיינו חייהן שהיה תלוי בזה, נגד הפסדה הנורא וכדומה, והרבה הרבה עסקו ופעלו להגדיל היראה עד שהצליחו בזה לעמוד בנסיון ולהגביר עצמן על כל הקושיים, ובזכות מעשה היראה הוא שקבלו שכרן אשר הטיב להם האלהים ויעש להם בתים – בתי כהונה ולויה ומלכות. וכן איתא במדרש (שמות רבה פרשה א סימן טז): "אמר רבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא, הדא הוא דכתיב (איוב כח, כח), ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה, מהו שכר היראה – תורה, לפי שיראה יוכבד מפני הקב"ה העמיד ממנה משה וכו', ומרים יצא ממנה בצלאל שהיה מלא חכמה וכו'".

ולומד מכך רבי ירוחם לימוד חשוב, הנוגע לליבתה של מצות היראה ושל שאר המצוות התלויות בלב:

ובאמת, כי זאת היא עיקר המצוה של יראה אשר נאמר (דברים י, כ) "את ה' אלקיך תירא", אשר לכאורה קשה להבין איך זה יקיים בפועל זאת המצוה, הלא יראה היא מדת הנפש ולא ענין של פעולה, והמצוות עשה שבתורה הלא הם על המעשים ולא על הכוחות, וכן כל המצוות התלויות בלב, כגון אהבת ה' והדבק במדותיו וכדומה, איך נמנו בין התרי"ג מצוות עשה, מאחר שאין קיומם תלוי לכאורה בפועל האדם? אלא ודאי שקיום אלה המצוות הם על קנייתם אותם, על ההשתדלות לקנות הכוחות הנפשיים ההם.

זהו ביאור דברי הרבינו יונה בשערי תשובה (שער ג, קסד) וז"ל: "כי האדם חייב להכין מערכי לבו בכל עת ולהשכין בלבו אימה ויראה מעל פני השם יתברך". ומאחר שכתב סתמא 'האדם חייב', מן הסתם הוא חיוב מדאורייתא, ולפי דברינו אמנם כן הוא, כי זהו המצות עשה של "ה' אלקיך תירא", דהיינו על ההשתדלות והעסק בקניית המדה. וכתב שם עוד: "ועל הרשעים נאמר (ירמיה ה, כד), ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו". הנה כי אין התביעה כאן על הרשעים על כי אין בקרבם פחד אלהים, התביעה כאן היא על שלא השתדלו לקנות היראה, כי היא עיקר חיוב האדם, הוא מה שכתוב "ולא אמרו בלבבם נירא", ורק זה הוא רשעתם, והמילדות אשר זכו לכל טוב, על אמירתן ומחשבתן בשכר מצוה והפסד עבירה הוא שזכו, בהכנתן כל מערכי לבן ליראה את השם הנורא, כי זו היא המצוה, ועל זה ודאי השכר באין סוף, ע"כ דבריו של רבי ירוחם זצ"ל.

וניתן לומר על פי זה, שלכך מסתיר ה' את עצמו, בכדי שעל ידי כך יצטרך האדם להשתדל לקנות את הכוחות הנפשיים של יראת ה', אהבתו, וכיוצא בהן, שאילו היה ה' נגלה, לא היתה נדרשת לכך השתדלות גדולה כל כך.

ד. אמנם, אשר נראה בזה, ובכך יתבאר גם ענין הידיעה וההכרה שממנו התגלגלנו לעסוק בשאלה על ראית ה' – שהנה, מובא בשם המשגיח הגה"צ רבי ירוחם זצ"ל (דעת חכמה ומוסר חלק א עמוד קיב), לתמוה בענין דברי הגמרא והראשונים בחשיבותו של קידוש הלבנה, וכך הם דבריו:

בתלמידי רבינו יונה ברכות סוף פרק תפילת השחר כתבו אהא דאמר רבי יוחנן (סנהדרין מב, א) כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה – "מפני שהקב"ה אף על פי שאינו נראה לעין, נראה הוא על ידי גבורותיו ונפלאותיו, כענין שנאמר (ישעיהו מה, טו), "אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע", כלומר, אף על פי שאתה מסתתר, אתה הוא אלהי ישראל שעשית עמהם כמה נפלאות ואתה מושיע בכל עת ובכל שעה, ועל ידי תשועותיך רואים אותך בני אדם ואתה מתגלה להם ומכירים אותך, וגם כן בכאן, על ידי מה שמחדש החדשים הוא מתגלה לבני אדם והוא כאלו מקבילין פניו, מפי מורי הרב נר"ו". ואף שגם החמה מסתתרת בלילה ואינה נראית רק ביום, בכל זאת, כיון שהחמה מהלכה ידוע לכל, "שמש ידע מבואו", לפיכך אינה גורמת שיכירו בזה שם ה', אבל הלבנה, שאין אופן מהלכה בשוה תמיד, "פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה" (ראש השנה כה, א), מזה שהיא מסתתרת יום או יומים ושוב יוצאת – רואים השגחתו יתברך. ואף על פי שכל ענין זה בא מהנחה מוטעית, שהרי חכם ובעל חשבון יודע גם מהלך הלבנה, ויודע שגם לה יש מהלך תמידי ואינה משנה מהלכה אף רגע, בכל זאת ממה שנדמה לאדם בהבטה השטחית יוצאת הכרת השי"ת. והגדילו חז"ל ערך הכרה זו הנולדת רק משטחיות המחשבה ומאי התבוננות, עד שאמרו שהוא כאילו מקבל פני שכינה.

ומבאר רבי ירוחם, שהתמיהה הזו בטעות יסודה:

אבל אחרי ההתבוננות נראה, שבאמת דרך החינוך וההכרה לא על אדני החכמה יסודו, ורק באופן זה של התפעלות והרגשת הגוף הוא הדרך האמיתי. ואם כן כיון שעל ידי טעות זו האדם מכיר את השי"ת, מה איכפת לן שזה טעות, הואיל והכרתו שיצאה ממנה הכרת אמת היא, ונמצא שבהתכלית שיצא לו לאדם מטעותו אין מקום טענה כלל, ורק שהטענה היא להפך, למה יצאה לו ההכרה רק עתה, ועד כה היה חי בטעות. וכיון שתכלית היוצא מטעות זו הוא אמת, ובאופן אחר בלעדו אי אפשר שתצא ההכרה, נמצא שטעות זו הוא האמצעי היחידי להשיג התכלית האמיתי, ואם כן הרי הוא באמת הדרך הנכון ואי אפשר לקראו בשם 'שקר', דההבדל בין שקר לאמת נמדד על ידי תוצאת הדברים הנולדת מזה, ואם התוצאה היא אמת, גם האמצעים הממציאים אמת זו הנם אמיתים. וזהו יסוד גדול בחינוך האדם, שאינו כפי שהיינו אומרים לכאורה שהוא על ידי חכמה שכל והתפלספות, כי הנפש אינה מתפעלת כלל מזה עד כדי שתגיע להכרה, ודוקא על ידי הבטה שטחית של האדם על ידי טעותו, הוא מכיר את ה'. וכשיחפוץ האדם להכיר שמו יתברך, זקוק הוא לתלות לבנה ולהחביאה לפעמים, ומזה תצא הכרתו, שאף שלכאורה הרי זו טעות ושגיאה, בכל זאת רק זהו הדרך הנכון. והרי הבורא יתברך הטביע טבע הלבנה שתתחבא לפעמים בכדי שבריותיו יוכלו להכירו על ידי שגיאתם והבטתם השטחית.

מהותה של חכמה הוא אור, ואור אין ביכלתו להפוך תכונותיו של אדם ולשנותם. בכדי להכיר צריך אמצעים אחרים לגמרי

שאינם בסגולת החכמה.

ומבאר רבי ירוחם, שיסוד זה טמון במאמרו הנודע של רבי אליעזר (שבת קנג, א) "שוב יום אחד לפני מיתתך", ובמשא ומתן שהיה לו אודותיו עם תלמידיו:

"ר' אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך. אמרו לו תלמידיו, רבינו, וכי אדם יודע באיזה יום ימות. אמר להם, כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". ולכאורה אין כל המשא ומתן בזה מובן לנו כל עיקר, דמה חידש להם רבי אליעזר שאין יום המיתה ידוע, ומה תפסו הם על דבריו, וכן למה לא ביאר תיכף דבריו כל צרכם. והמתבונן מתגלה לו סוד גדול ורם שגילה לנו רבי אליעזר בזה. "שוב יום אחד לפני מיתתך" – בכדי שיתעורר האדם ויבוא לידי תשובה ומעשים טובים צריך שתתפעל נפשו עד כדי זה, והאמצעי היחידי להתפעלות הנפש הוא שישנן תמיד ענין זה "שוב יום אחד לפני מיתתך", מבלי שום התבוננות ועיון רק מחשבה שטחית שבשטחית, אבל ישננה וישגרה תמיד על לשונו. "שוב יום אחד לפני מיתתך", "יום אחד" – מי הוא הרשע והפושע שלא ירצה לשוב ברגעים האחרונים מחייו, מי הוא זה שלא יתעורר בתשובה בעת שהמות מרחף נגדו. ובשנן האדם לעצמו תמיד ענין זה מבלי שיכנס בחקירות: "וכי אדם יודע באיזה יום ימות" ו"כל שכן ישוב היום" וכו', מבלי שום שכל וחכמה רק בשטחיות לבד – על ידי זה, מעט מעט תתפעל נפשו, יום המיתה יהיה ניצב לנגד עיניו, רגעיו האחרונים הספורים יהיו תמיד בזכרונו, ועל ידי זה סופו להגיע לידי "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" (ברכות יז, א), מה שלא יוכל להגיע לזה בשום אופן על ידי שכל, שאף שכשיחקור "וכי אדם יודע" וכו', הלא גם כן יבוא לידי מסקנא של "כל שכן ישוב היום" וכו', אבל התכלית לא יושג בזה, שאין זה בתכונת הנפש להתפעל על ידי שכל וחכמה.

וחידד רבי ירוחם זצ"ל, שהאמצעי להגיע לידי ההכרה הוא המעשה, בשונה מן ההתבוננות, המחקר והמחשבה, שחשיבותן רבה אמנם לאדם, אך לידי ההכרה לא יביאוהו:

דיסוד גדול הוא שהחכמה אינה לשונו של הגוף, הגוף אינו מבין שום חכמה, ואליו צריך לדבר בשפה אחרת לגמרי, והיא המעשה.

במקום אחר ביארנו, שכל יסוד יציאת מצרים והיוצא מזה, הוא מה שאמרו במשנה (פסחים קטו, ב) "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", שתכלית יציאת מצרים הוא שהאדם עצמו יעשה מיוצאי מצרים. ולכאורה איך באים לידי דרגא זו?

האדם ידמה בלבבו שמשיגים זאת על ידי התבוננות ומחשבה, על ידי לימוד בספרי מחקר והתבוננות ב"ואילו לא הוציא" וכו', ועל ידי מחשבות אלו האדם משכיל ומחכים עד שהוא מרגיש את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אבל באמת החושב כן הנהו 'עם הארץ' גמור בדרכי החינוך, שהוא סובר שעל ידי 'חכמה' יחנך את תלמידיו. "חנֺך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו) – אין מחנכין את האדם על ידי חכמה, רק על פי דרכו, ואז גם כי יזקין וכו'. והזכרנו במאמרים הקודמים (מאמר לה) שדוקא בחינוך הנער תלוי כל הצלחת האדם: וכן הוא ממש בנוגע להאדם עצמו, כל מיני התבוננות וחכמה שבלי ספק שהנן מעלות עליונות – נוכל לקרוא לחכמה אור וכיוצא בו – לא יוכלו בשום אופן להכות שרשים בנפש וליצור יצירה ובריאה חדשה, סוד זה הוא אך ורק במעשה המצות, וכו'. ע"כ דבריו של רבי ירוחם זצ"ל, וראה עוד שם מה שביאר על פי דרך זו בענין המצוות.

למדנו מדבריו, שבכל הנוגע להכרת ה' יתברך, הרי שהידיעה וההתחכמות הינן חסרות ערך לחלוטין, שההתפעלות היא היא המביאה לידי הכרה, וזו מושגת אך ורק על ידי שינון פשוט ושיטחי, ועל ידי מעשים, ואם כן ניתן לומר שלכך נמנעה מן האדם ראית בוראו, משום שלא היתה מושגת לו בכך כל תועלת, שגלוי וידוע כי אפילו ראית הבורא לא תביא את האדם לכלל הכרה, אלא לכל היותר לידיעה ודאית, ידיעה, שעם ודאותה, עדיין אינה אלא ידיעה בעלמא, שאיננה נוגעת במעמקי הנפש, ואילו הכרה עמוקה לא תושג אלא באמצעות פעולות המעוררות את ההתפעלות, וכפי שהאריך רבי ירוחם.

Note! Translation is auto generated: Please use with caution

Why can't a person see the face of God?

It seems that a great principle is hidden here: that the purpose of knowing God is not in intellectual knowledge, nor in sensory knowledge, but in recognition.

What is the difference between knowledge and recognition? Why and how is the power of recognition greater than knowledge, to the extent that the matter depends on it? Before we explain this, and as an introduction, let's pose a question: Why is it impossible for a person to see his Creator?

We find several approaches to this:

A. Due to the limitation of the perceiver and the depth of the concept. It is stated in Parashat Ki Tisa (Exodus 33:20): "And He said, 'You cannot see My face, for no man shall see Me and live.'" Rashi explains there: "Even when I let all My goodness pass before you, I do not permit you to see My face." The meaning of the denial of permission can be learned from the words of the Yalkut Shimoni (there 147:479), which brings the story also found in the Gemara (Chullin 59b), about Rabbi Yehoshua and the emperor. The Yalkut states: "Emperor Hadrian asked Rabbi Yehoshua, 'Tell me, is there a master of the world?' He replied, 'Is the world ownerless?' The emperor asked, 'Who created heaven and earth?' Rabbi Yehoshua answered, 'The Holy One, blessed be He, as it says (Genesis 1:1), "In the beginning God created..."' The emperor then asked, 'Why does He not reveal Himself twice a year so that people can see Him and fear Him?' Rabbi Yehoshua replied, 'Because the world cannot withstand His radiance, as it says, "For no man shall see Me and live."' The emperor said, 'If you do not show me, I do not believe you.' Rabbi Yehoshua stood him up at midday facing the sun and said, 'Look at the sun and you will see Him.' The emperor replied, 'Who can look at the sun?' Rabbi Yehoshua said, 'Do not your ears hear what your mouth speaks? If the sun, which is only one of the many servants serving before Him, cannot be looked at, how much more so the Holy One, blessed be He, whose radiance fills the world.'" From this, it is clear that the limitation of the perceiver relative to the depth of the concept prevents a person from seeing his Creator. The inferiority of humans relative to the greatness of the Creator is so vast that seeing and understanding Him is impossible. Hence, what was said to Moses, "Even when I let all My goodness pass before you, I do not permit you to see My face," means that relative to the depth of seeing God's face, even Moses' perception falls short. Although Moses' perception is not like that of other humans, and the matter proves it since God showed him His back, which other prophets did not merit to see, as stated by the Sages in the Gemara (Yevamot 49b) - still, the perception of seeing God's face is beyond even Moses.

B. Another reason is that one of God's attributes is being 'hidden.' As it says in Isaiah 45:15, "Truly, You are a God who hides Himself..." And it is also stated in Psalms 91:1, "He who dwells in the secret place of the Most High shall abide under the shadow of the Almighty." This is echoed in the prayers of the High Holy Days, "Who dwells in the secret place of the Almighty." The Midrash (Bamidbar Rabbah, Parasha 12, Siman 3) states, "Moses said, 'He who dwells in the secret place of the Most High,' the Holy One, blessed be He, who dwells in the secret place of the world, sees everything but is not seen. He desires to lodge in our shadow." Similarly, in Job 34:29, "When He hides His face, who then can behold Him?"

C. This can also be explained in another way, according to the words of the mashgiach (spiritual advisor), Rabbi Yerucham ztz"l (Daat Torah, Parashat Shemot, p. 7), on the verse (Exodus 1:17), "But the midwives feared God and did not do as the king of Egypt commanded them." Rabbi Yerucham asks: Why does the Torah need to tell us about their fear of God? Is it not enough to know that they did not follow the king's command? Even if we say that 'feared' implies that their fear of God was the reason they did not follow the king's command, it is not the Torah's way to tell us that someone performed a mitzvah because they were righteous.

Rabbi Yerucham explains: The meaning here is not that 'feared' is a description of their righteousness, but rather it was indeed a very difficult test for them to withstand. Therefore, they increased their fear by contemplating God's awe and fear, weighing the worldly reward, i.e., their lives, against the severe loss and other considerations. They worked hard to increase fear until they succeeded in withstanding the test. In the merit of this act of fear, they were rewarded with houses - houses of priesthood, Levites, and royalty. The Midrash (Shemot Rabbah, Parasha 1, Siman 16) states: "Rabbi Berekiah said in the name of Rabbi Chiya bar Abba, 'This is the meaning of the verse (Job 28:28), "And to man He said, 'Behold, the fear of the Lord, that is wisdom,'" - what is the reward for fear? Torah. Because Yocheved feared God, Moses came from her, and from Miriam came Bezalel, who was full of wisdom.'"

Rabbi Yerucham derives an important lesson, relevant to the core of the mitzvah of fear and other heart-dependent mitzvot:

Indeed, this is the essence of the mitzvah of fear, as it says (Deuteronomy 10:20), "Fear the Lord your God," which is difficult to understand how one can practically fulfill it. Fear is a trait of the soul, not an action, and the mitzvot in the Torah are about actions, not traits. How then are heart-dependent mitzvot like love of God and emulating His traits counted among the 613 mitzvot? It must be that fulfilling these mitzvot involves acquiring these traits, striving to develop these soul traits.

This is the explanation of Ravinu Yonah in Shaarei Teshuva (Shaar 3, 164), who writes: "A person is obligated to prepare his heart at all times and instill fear and awe of God." Since he writes 'a person is obligated' without specifying, it is presumably a Torah obligation. According to our explanation, this is indeed the case. The mitzvah of "Fear the Lord your God" involves striving and working to acquire the trait. Ravinu Yonah also writes, "Concerning the wicked it is said (Jeremiah 5:24), 'They do not say in their hearts, 'Let us fear the Lord our God.'' The complaint here is not that there is no fear of God within them, but that they did not strive to acquire fear, which is the main obligation of man, as it is written, 'They do not say in their hearts, 'Let us fear.'' This is their wickedness. The midwives who merited all good things did so because of their thoughts and considerations regarding the reward of a mitzvah and the loss of a sin, preparing their hearts to fear the awesome God. This is the mitzvah, and for this, the reward is boundless," thus concludes Rabbi Yerucham ztz"l.

Therefore, it can be said that God hides Himself so that man must strive to acquire the soul traits of fear of God, love of Him, and similar traits. If God were revealed, such great effort would not be required.

D. However, it seems that the matter can also be explained, and thus the difference between knowledge and recognition from which we have digressed to the question of seeing God can be elucidated. It is brought in the name of the mashgiach, Rabbi Yerucham ztz"l (Daat Chochmah U'Mussar, Part 1, p. 112), to wonder about the importance of Kiddush Levanah (sanctification of the new moon) as stated by the Sages and the Rishonim (early commentators). He writes:

In the students of Rabbeinu Yonah at the end of the chapter "Tefillat HaShachar" in Berachot, they wrote about what Rabbi Yochanan said (Sanhedrin 42a), "Whoever blesses the new month in its time, it is as if he receives the Divine Presence" - "Because the Holy One, blessed be He, although He is not seen by the eye, is seen through His might and wonders, as it says (Isaiah 45:15), 'Truly, You are a God who hides Himself, God of Israel, the Savior,' meaning, even though You hide, You are the God of Israel who has done many wonders for them and saves them at all times. Through Your salvations, people see You and You are revealed to them, and they recognize You. Likewise, here, through the renewal of the months, He is revealed to people, and it is as if they receive Him." And although the sun is also hidden at night and visible only during the day, since the sun's path is known to all, "The sun knows its setting," therefore it does not cause recognition of God's name. But the moon, whose path is not always the same, "Sometimes it comes long, sometimes it comes short" (Rosh Hashanah 25a), from the fact that it hides for a day or two and then reappears, God's providence is seen. Although this is based on a mistaken premise, as a wise person with knowledge of astronomy knows the moon's path and knows it also has a constant path and does not change even for a moment, still, from what appears to a person on a superficial glance, recognition of God emerges. The Sages greatly valued this recognition that arises only from superficial thought and lack of contemplation, to the extent that they said it is as if one receives the Divine Presence.

Rabbi Yerucham explains that this wonderment is based on a mistake:

Upon further contemplation, it becomes clear that the path to education and recognition is not based on wisdom and intellect, but rather on physical sensation and emotion. If a person recognizes God through this mistaken premise, what does it matter that it is a mistake, since the recognition that emerges is true? The result of the mistake is truth, and without it, recognition would not emerge. Therefore, this mistake is the only means to achieve the true purpose, and it cannot be called 'false.' The difference between falsehood and truth is measured by the outcome it produces. If the result is truth, the means that produce this truth are also true. This is a great principle in educating a person, which is not as we might initially think, through wisdom, intellect, and philosophy. The soul is not moved by this to the point of achieving recognition. Rather, it is through superficial observation and mistaken premises that one recognizes God. When a person wishes to recognize God, he needs to hang the moon and hide it sometimes, and from this, recognition emerges. Although it seems like a mistake, it is the correct path. The Creator designed the moon to hide sometimes so that His creations can recognize Him through their mistake and superficial observation.

The essence of wisdom is light, and light cannot change a person's nature and traits. To achieve recognition, different means are needed that are not inherent in wisdom.

Rabbi Yerucham explains that this principle is embedded in the famous saying of Rabbi Eliezer (Shabbat 153a), "Repent one day before your death," and in his discussion with his students about it:

"Rabbi Eliezer said, 'Repent one day before your death.' His students asked him, 'Rabbi, does a person know on which day he will die?' He replied, 'All the more reason he should repent today, lest he die tomorrow, and thus he will spend all his days in repentance.'" On the surface, this discussion is not understood at all. What did Rabbi Eliezer innovate that the day of death is unknown? What did his students grasp from his words, and why did he not immediately clarify his words fully? Upon contemplation, a great and lofty secret revealed by Rabbi Eliezer becomes apparent. "Repent one day before your death" - to awaken a person to repentance and good deeds, his soul must be moved to such an extent. The only means to move the soul is to always repeat this matter, "Repent one day before your death," without any contemplation or investigation, just superficial thought. "Repent one day before your death," "one day" - who is the wicked and sinner who would not want to repent in the last moments of his life? Who would not awaken to repentance when death is hovering before him? By repeating this to himself always, without entering into investigations: "Does a person know on which day he will die?" and "All the more reason he should repent today," etc., without any intellect and wisdom, just superficially - this way, little by little, his soul will be moved. The day of death will stand before his eyes, his last moments will always be in his memory, and through this, he will eventually reach "the end of wisdom is repentance and good deeds" (Berachot 17a), which he could not reach in any way through intellect. Although he would come to the conclusion of "All the more reason he should repent today" through investigation, the purpose would not be achieved. The soul is not moved by intellect and wisdom.

Rabbi Yerucham ztz"l sharpens that the means to reach recognition is action, as opposed to contemplation, investigation, and thought, which are important for a person but do not bring him to recognition:

A great principle is that wisdom is not the language of the body. The body does not understand any wisdom, and to speak to it, a completely different language is needed, which is action.

Elsewhere we explained that the essence of the Exodus from Egypt and what results from it is what is stated in the Mishnah (Pesachim 115b), "A person is obligated to see himself as if he had come out of Egypt." The purpose of the Exodus is for a person to make himself one of those who left Egypt. On the surface, how does one reach this level?

A person might think that this is achieved through contemplation and thought, studying philosophical books and contemplating "If He had not brought us out," etc., and through these thoughts, a person becomes wise and intellectual until he feels as if he had come out of Egypt. But in reality, one who thinks this way is completely ignorant of the ways of education, thinking that he can educate his students through wisdom. "Train a child in the way he should go, and when he is old he will not turn from it" (Proverbs 22:6) - education is not through wisdom, but according to his way, and then even when he is old, etc. We mentioned in previous essays (Essay 35) that the success of a person depends precisely on the education of the child: Similarly, concerning the person himself, all kinds of contemplation and wisdom, which are undoubtedly high virtues - we might call wisdom light and the like - cannot in any way take root in the soul and create a new creation. This secret is only in the acts of the mitzvot, etc. Thus concludes Rabbi Yerucham ztz"l, and see there what he further explained according to this approach regarding the mitzvot.

We learn from his words that in all matters concerning recognition of God, knowledge and wisdom are utterly valueless. It is the emotional experience that brings one to recognition, which is achieved only through simple and superficial repetition and through actions. Hence, it can be said that the reason a person is prevented from seeing his Creator is that no benefit would be derived from it. It is known and evident that even seeing the Creator would not bring a person to recognition but at most to certain knowledge, which, despite its certainty, is still merely knowledge. It does not touch the depths of the soul, while deep recognition can only be achieved through actions that evoke emotional experience, as Rabbi Yerucham elaborated.

bottom of page