top of page
Small Lev Aharon Logo

Lev Aharon Library

/

שבת הגדול

/

דרוש, מוסר ומחשבה

סוד נצחיות ישראל – מסירות הנפש

כתב הטור (אורח חיים הלכות פסח סימן תל): "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול. והטעם, לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב (שמות יב, ג), 'בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית', ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה', כדאיתא בסדר עולם, ונמצא, שעשירי בחדש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו, וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים, למה זה לכם. והשיבו, לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול". ולא נתפרש מה מנע בפועל מהמצרים לומר לישראל דבר.

ובכלבו (סימן מז) פירש וזה לשונו, "אמרו ישראל, מה נעשה, היאך נקח הפסח לעיני מצרים, 'הן נזבח וגו' ולא יסקלונו' (שמות ח, כב). אמר להם הקדוש ברוך הוא: עתה תראו הנס הגדול אשר אעשה לכם. הלכו ולקחו איש פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש. כשראו המצרים כך, חגרו איש חרבו על ירכו ויבקשו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, והשם ברחמיו הגין עליהם, והחלה את מצרים בתחלואים משונים, ונדונו ביסורין גדולים, ולא יכלו להזיק לישראל". אכן, נראה מסתימת לשון הטור, שלא הזכיר אפילו ברמז את התחלואים והיסורים, דלא סבירא ליה כדברי הכלבו, וצריך ביאור לשיטתו מה מנע את המצרים מלהרע לישראל.

ונראה לומר, דעצם המסירות נפש של כלל ישראל בקיום מצות לקיחת קרבן הפסח לעיני המצריים, היא מנעה את המצריים מלהרע לישראל, שכאשר יהודי מקיים מצוה במסירות נפש, אין שום גורם בעולם שיוכל לעכבו.

ולפי זה יתבאר מה שקרא הטור לנס זה בשם נס גדול, דלכאורה מה ההבדל בין נס סתמא לנס גדול, והביאור כמו שכתב החתם סופר זי"ע (דרשות חלק ב עמוד רנג, ב ד"ה שבת) וזה לשונו, כל ניסי מצרים לא היה נס גדול של חסד, אלא נס גבורה במידת הדין להכות המצרים, אבל יותר טוב נס גדול, שהתפלל משה רבנו ע"ה 'בגדול זרועך ידמו כאבן' (שמות טו, טז), ולא בחרב ובחנית ובמיתתם, כי אם ידמו כאבן, וכזה בשבת הגדול יום קניית קרבן הפסח, שהמצריים ראו ושתקו, כמו שכתבו תוספות פרק רבי עקיבא (שבת פז, ב ד"ה ואותו יום), וזה נס גדול, עכ"ל. כלומר, דלא הוצרכו לאיים על המצריים כדי למנעם מלהזיק לישראל, אלא עצם מסירות הנפש של כלל ישראל השתיקה אותם, כי נגד מסירות נפש לא יועילו כל הרוחות להזיזם מקיום המצוה, ולא יכבו כל הימים את אש ההתלהבות לקיים המצוה.

על ידי מסירות הנפש מתגלית אותה אהבה שנאמר עליה (שיר השירים ח, ז), "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה", ועל זאת אנו גם מבקשים, כמו שפירש האלשיך הקדוש (שיר השירים שם) וזה לשונו, אומרת כנסת ישראל, הלא חליתי פניך, שימני כחותם על לבך כו', וספרתי מגודל אהבתי אותך כי עזה כמות אהבה כו'. הנה ידעתי כי לא יעדרו לי צרות ומלכים מציקים אותנו, והנה אשאלה ממך: תועיל לי אהבתי אותך תוך לבי, לשתחזקני באהבתי אותך בבואי לידי צרות או עקת מלכים ושרים שאעמוד בנסיון, וזהו מים רבים לא יוכלו לכבות כו', כי צרות רבות הנמשלים למים רבים אשר יבואו בחבלי משיח, צריך תשימני כחותם כו' שיהיה שפע בולט מאתך לנגוע בלבנו ולהמשיכנו בעצם. לא מיראת איבוד האהבה, כי לא נמירנה חלילה, רק לשלא יוכלו לכבות, שלא יספיקו המים רבים לכבות את הבעירה ולהיות כאיש נדהם בלתי בוערת בו אש האהבה כראוי לעתות ההם להיות בשמחה וגיל בוערת בו אהבתו יתברך וקדש שמו יתברך, עכ"ל.

ונראה לי, דתכונה זו נשרשה בעומק נפשותינו ממעשה העקדה, וכמו שמתואר בילקוט שמעוני (פרשת וירא רמז צט): "וכי מאחר שאין דרך מרובה, למה נתעכב שלושה ימים. אלא כיון שלא שמעו לשטן, הלך ונעשה לפניהם כנהר גדול שלא יוכלו לעבור וכו', עמדו להם המים עד צואריהם. תלה אברהם את עיניו לשמים, אמר: רבון העולמים, נגלית עלי ואמרת לי: אני יחיד ואתה יחיד, הודע שמי בכל העולם והעלה בנך לעולה, ולא הרהרתי אחר דבריך ולא עכבתי מאמריך, ועכשיו באו מים עד נפש, אם טובע יצחק בני היאך יתיחד שמך. מיד גער הקדוש ברוך הוא בשטן והלך לו".

ומכח מסירות נפשו זו, נוצרה מציאות רוחנית חדשה של כח המסירות נפש לדבר מצוה, ששום כח בעולם, לא נהרות ולא הרים גבוהים, יוכלו לעצור בעד יהודי המוסר נפשו לקיים מצוה ולכבות את אהבת ה' שבוערת בו.

ומרומזת אהבה זו במאמר הכתוב (ויקרא ו, ה), "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה", שלכאורה די היה באומרו 'והאש על המזבח תוקד', ותיבות 'בו לא תכבה' מיותרות, אלא מרומז, דאש המזבח, היינו האש של מסירות נפש וקידוש שם שמים, תוקד בו, כלומר בלב היהודי עצמו המקריב קרבן, ואין מה שיכול לכבותה.

ובשירי קודש לבעל החרדים (פרק לד) כתוב בזה הלשון: "בתוך לבי משכן אבנה לזיוו, קרבן אקריב לו נפשי היחידה". ועל משקל דברי שיר אלו חיבר הגר"י הוטנר זצ"ל את השיר הבא: 'בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובתוכו מזבח אשים לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה'. והיינו, שאש העקדה פתחה לכל יהודי את האש של מסירות נפש לנר תמיד, ולפי זה, הכתוב 'לא תכבה' הוא הבטחה, שמי שהדליק בלבו אש העקדה, לא תכבה ממנו האש.

וכן התבטא בהתפעלות מורינו הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל בעת בקורו בישיבתי, כשראה בטרם מסירתו שיעור כיצד בחורים שעלו מרוסיה שוקדים על גפ"ת עם חידושי הגר"ח, ואמר בהתרגשות רבה: הנה הצורר סטאלין ימ"ש עשה הכל ובכל כוחו כדי לכבות את אש התורה מעם ישראל, ובפרט מצעירי הצאן, ולא עלתה בידו, שהרי אנו רואים לפנינו בחורים מרוסיה שלומדים תורה באש להבה, ומכאן שאין אפשרות לכבות את אש התורה ואהבת ה' הבוערת בלב יהודי, לא בחיל ולא בשום כח שבעולם.

גם כל מצוות ליל הסדר ואמירת ההגדה מיוסדים על עיקר זה, ד'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה', כי בהם אנו מבטאים את נס הקיום שלנו במשך דורות רבים, משעבוד מצרים, דרך כל יסורי הגלויות שעברנו עד כה, עד ביאת הגואל. וכמו שכתוב בהגדה: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". ולא נתפרש איך מציל, אבל זו המציאות התמידית, שאנו ניצולים תמיד בכל מיני דרכים נסתרות ונעלמות. ועל כן אנו מזכירים בדברי ההגדה את העבר עלינו: 'עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלקינו משם'. וגם את ההווה: 'השתא עבדי'. ואת העתיד: 'לשנה הבאה בני חורין'. כי לעולם ה' איתנו. וכן ביאר מרן הבית אהרן זצוק"ל את זמר חד גדיא, שמרמז לכל הגלויות שעברו על כלל ישראל, במצרים, פרס, יון ורומי, עד ימות המשיח, שהקב"ה ישחט למלאך המות, שהוא סוף התהליך כולו.

ובאגדת איזוב (על הגדה של פסח) עמד על המאמר: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", דנראה כאריכות לשון, שהיה לו לומר רק: שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ומה משמעות ההדגשה 'שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו'. ופירש כמין חומר, כי אם היו הקמים עלינו יחידים, זה בְּכֹה וזה בכה, היה הקב"ה מסלקם כרגע מן העולם והיינו ניצולים בקלות, אכן, דא עקא, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, כלומר, כל האומות ובכל דור, ואם כן, זו מציאות מושרשת בבריאה נגדנו, ואי אפשר לעקור ולבטל את הבריאה, ואנו מוכרחים לחיות במציאות זו שהיא כולה נגדנו תמיד, ואף על פי כן הקב"ה מצילנו מידם, וזה נס גדול ביותר מכל הניסים והנפלאות שבעולם. וכמו שהיה רגיל לציין הסבא הגרש"ד זצ"ל כדוגמא, את מלחמת ששת הימים, שיצאו נגדנו למלחמה חמש אומות ערביות עם נשק משוכלל וצבאות גדולים, ולא היה על פי טבע שום סיכוי לנצחם, ורק מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו שנצחנו אותם.

וזה נרמז גם בדם פסח ומילה שנצטוו ישראל לשים על המשקוף ושתי המזוזות, כדאיתא בזהר הקדוש (בהעלותך קמט, א): "בתר דאתגזרו רשימו לבתיהון מההוא דמא ומדמא דפסחא בתלת רשימין, על המשקוף ועל שתי המזוזות" [תרגום: לאחר שמלו, סימנו את בתיהם מאותו דם ומדם הפסח בשלוש סימנים, על המשקוף ועל שתי המזוזות].

ואיתא עוד במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בא מסכתא דפסחא פרשה ו): "'ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף' (שמות יב, ז). מבפנים. אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ. תלמוד לומר (שם, יג), 'וראיתי את הדם', הנראה לי, ולא הנראה לאחרים, דברי רבי ישמעאל. רבי נתן אומר, מבפנים. אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ, תלמוד לומר (שם), 'והיה הדם לכם לאות', לכם לאות, ולא לאחרים לאות. רבי יצחק אומר, לעולם מבחוץ, כדי שיהו המצריים רואין ומעיהן מתחתכין". והביא רש"י בפירושו את דעת רבי נתן.

ובדעת רבי יצחק יש לפרש כדברינו, ששמו הדם בחוץ לעיני המצריים, כדי להכריז ולומר שקיימנו שתי המצוות, ברית מילה וקרבן פסח, בפרסום לעיני הגויים מתוך מסירות נפש, כלומר, שאיננו מפחדים מכם, ואף אחד מכם לא יוכל לעצור בעדינו לקיים מצוותינו. דם הפסח, הוא סמל לאמונתינו הבלתי מעורערת שאין עוד מלבדו, ואנו מסמנים בו את בתינו בגאוה דקדושה שאנו יהודים עַם ה'. ודם המילה המעורב בו, הוא סמל לעקדה, והיינו, שנקריב את דמנו על קידוש שמו ומלכותו יתברך.

והנה, כתב המגלה עמוקות (פרשת ואתחנן אופן קצג) וזה לשונו, רצה משה להכניע השר הגדול ברקיע שנקרא 'אמן מנא', שהוא שר גדול של מצרים, שהיה בידו ביד ימין שעיר עזים של מכירת יוסף, וביד שמאל איל של יצחק, והיה מקטרג תמיד על מכירת יוסף, ועל עקידת יצחק שהעלו איל במקום יצחק (בראשית כב, יג), והתורה כתב (דברים כה, ד), 'לא תחסום שור בדישו', כי כבר נתנו לו את יצחק להקריבו, עכ"ל. ולכאורה הדברים תמוהים, הרי אברהם אבינו קיים כל ענין העקדה בשלימות הרצון, ורק בשעת מעשה מנעו המלאך מלשחוט את יצחק. וביותר, על פי מה דאיתא במדרש תנחומא (פרשת שלח סימן יד): "מהו 'תחת בנו' (בראשית שם). אמר אברהם: רבונו של עולם, הריני שוחט את האיל, כך תהיה רואה כאלו בני שחוט לפניך, נטל דמו אמר, כך תהא רואה כאלו דם יצחק זרוק לפניך, נטל את האיל והפשיטו, אמר לו, כך תהא רואה כאלו עור יצחק הופשט לפניך על גבי המזבח, שרפו, אמר לו, כך תהא רואה כאלו אפרו צבור לפניך על גבי המזבח. ויעלהו לעולה תחת בנו, חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, בנך הוא שנתקרב ראשון, אלא האיל הזה תחתיו". ואם כן, על מה יכול לחול קטרוג אחרי שנעשה מעשה העקדה בתכלית השלמות, וגם התפלל אברהם אבינו ע"ה שיהיה נחשב למעשה ממש, וקבל הקב"ה את תפלתו שיחשב האיל תמורתו של יצחק.

ונראה לחדש, דאף על פי כן היה חסר את דם הברית, ועל דרך שהנולד מהול, עדיין צריך להטפת דם ברית, וכדאיתא במדרש (בראשית רבה פרשה נו סימן ז): "אמר לו, 'אל תשלח ידך אל הנער' (בראשית כב, יב). אמר לו, אוציא ממנו טפת דם. אמר לו, 'אל תעש לו מאומה' (שם)". וכן הביא רש"י בפירושו (שם) בזה הלשון: "אל תשלח – לשחוט. אמר לו, אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם. אמר לו, אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום". ולכאורה, אחר שנתבשר שנעשה המעשה המבוקש בשלימות, למה רצה להוציא ממנו טיפת דם, ולמה קורא לזה שבא בחינם. אלא שאברהם אבינו ידע את סוד קיומו של עם ישראל שהוא 'בדמייך חיי' (יחזקאל טז, ו). וצריכים הם לדם ברית, כנולד מהול, שעצם המילה לא חסרה ובכל זאת צריך לדם ברית, ועל כן, למרות שנתקבל יצחק בעקדתו כקרבן, ונשחט תמורו איל, עדיין היה מקום לקטרוג של שר מצרים, כי היה חסר דם ברית.

ומהאי טעמא נאמר בפתיחת גאולת מצרים (יחזקאל שם): "ואעבֺר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואֺמר לך בדמיך חיִי ואֺמר לך בדמיך חיִי", שהוא דם הברית, וכמו שנאמר שם לקמן (פסוק ח) "ואבוא בברית אותך".

ואולי זה ביאור המנהג להגביה הכוס עם היין האדום בשעה שאומרים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו וכו'" – כדי להזכיר לעצמנו את סוד קיומנו, הנרמז בדם פסח ובדם מילה, שבזכותם יצאנו לחירות משעבוד מצרים, ואף שבמשך הדורות נשפך בעוונותינו הרבים דם ישראל כמים, אכן מאידך הוא גם סוד קיומנו, שמי שמתבוסס בדמיו למען כבודו יתברך יש לו קיום לעולם.

והרמ"א (אורח חיים סימן תפ סעיף א) כתב וזה לשונו, "ויש אומרים, שיש לומר 'שפוך חמתך וכו'' קודם לא לנו, ולפתוח הפתח, כדי לזכור שהוא ליל שמורים, ובזכות אמונה זו יבא משיח וישפוך חמתו על המכחשים בה'". וצריך ביאור למה נוקטים את הפורענות המגיעה לגויים כביטוי לאמונתנו בביאת המשיח, דלכאורה יותר ראוי לנקוט הצד החיובי, ולומר שפוך חסדך עלינו והבא את משיח צדקנו. ולפי דברינו יתבאר, כי כל ענין פתיחת הדלת בליל הסדר הוא כדברי הרמ"א לזכור שלילה זה הוא ליל שימורים, וזה נובע מכח מסירות הנפש לקיים מצות קרבן פסח במצרים, ששמו הדם על המשקוף לעיניהם, כן אנחנו לא נחבאים ולא מפחדים להודיע ולהכריז ברבים כי אנו עם ה' ומאמינים בו ומקיימים מצוותיו לעין כל, ואנו מבקשים שתתגלה השגחתו עלינו בגלוי על ידי שישפוך חמתו על הקמים עלינו בזכות מסירות נפשנו, ומכח בהירות אמונה זו יבוא המשיח.

ודווקא משום כך, נתגברו בכמה וכמה דורות עלילות דם על ישראל בלילה זה, ואף אצל הבעל שם טוב הקדוש אירעה עלילה כזו, שזרקו גופת בחור לחצרו, ותיכף ציוה הבעש"ט להלביש הגופה בבגדי ישראל, ולהושיבו ליד השלחן כשאר המסובים, והחיה אותו למשך אותו זמן, עד שבאו השוטרים, ולא מצאו את מבוקשם ויצאו, ושוב נותרה גופת הבחור ללא רוח חיים, ויהי לנס. וכל זה בא עלינו דווקא משום שליל הסדר הוא סמל של דם הברית המורה על מסירות נפש של ישראל על המצוות, ופתיחת הדלת באמצע ליל הסדר מורה על ביטול כל פחד ויראה מהגויים בעת שאנו מקיימים מצוותיו, ועל זה אנו מתפללים שיקבל ה' את מסירות נפשנו וישפוך חמתו על כל הקמים עלינו.

Note! Translation is auto generated: Please use with caution

The Secret of the Eternity of Israel – Mesirat Nefesh (Self-Sacrifice)

The Tur (Orach Chaim, Hilchot Pesach, Siman 430) writes: "The Sabbath before Passover is called the Great Sabbath (Shabbat HaGadol). The reason is that a great miracle occurred on that day. The Passover in Egypt required acquiring the lamb on the tenth of Nissan, as it is written (Exodus 12:3), 'On the tenth day of this month, each man shall take a lamb for his family, one for each household.' The Passover when the Israelites left Egypt occurred on a Thursday, as stated in Seder Olam, which means the tenth of the month fell on Shabbat. Each person took their lamb for the Passover and tied it to the bedposts. When the Egyptians asked why they were doing this, they replied that it was to slaughter it for the Passover as commanded by God. The Egyptians' teeth were set on edge because the Israelites were slaughtering their deity, but they were unable to say anything. Because of this miracle, it is called the Great Sabbath."

However, it is not explicitly stated what actually prevented the Egyptians from speaking against the Israelites.

In the Kol Bo (Siman 47), it is explained: "The Israelites said, 'What shall we do? How can we take the Passover lamb in front of the Egyptians? 'Behold, we will sacrifice... and they will not stone us' (Exodus 8:22). God responded: 'Now you will see the great miracle I will perform for you.' They each took their lamb for the Passover and kept it until the fourteenth day of the month. When the Egyptians saw this, they girded their swords on their thighs and sought to destroy, kill, and annihilate all the Jews, but God in His mercy protected them, afflicting the Egyptians with strange diseases and severe sufferings, rendering them incapable of harming the Israelites."

Yet, according to the Tur's language, which does not even hint at the diseases and sufferings, it seems he did not agree with the Kol Bo's explanation. We need to understand what, according to the Tur's reasoning, prevented the Egyptians from harming the Israelites.

One possible explanation is that the very self-sacrifice of the entire Israelite community in fulfilling the commandment of taking the Passover lamb in front of the Egyptians prevented the Egyptians from harming them. When a Jew performs a commandment with self-sacrifice, no force in the world can obstruct them.

Thus, we can understand why the Tur called this miracle a "great miracle." What is the distinction between a simple miracle and a great miracle? As the Chatam Sofer (Zichron Yaakov, Drashot, Part 2, page 253b) explained: "All the miracles in Egypt were miracles of might, acts of judgment to strike the Egyptians. But a greater miracle is when Moses prayed, 'By the greatness of Your arm they will be as still as a stone' (Exodus 15:16), not by sword or spear and without their death, but rather that they remain still as a stone. This was the case on the Great Sabbath, the day of acquiring the Passover lamb, when the Egyptians saw and were silent, as noted by the Tosafot (Shabbat 87b), and this is a great miracle." In other words, there was no need to threaten the Egyptians to prevent them from harming the Israelites. The very self-sacrifice of the entire Israelite community silenced them, for no force in the world can move someone performing a commandment with self-sacrifice, and no amount of water can extinguish the fire of enthusiasm to fulfill the commandment.

Through self-sacrifice, the love described in Song of Songs 8:7, "Many waters cannot quench love, nor can rivers drown it," is revealed. We also request this, as the Alshich Hakadosh (Song of Songs 8:7) explains: "The congregation of Israel says, 'I have implored You, set me as a seal upon Your heart, and I have recounted the greatness of my love for You, for love is as strong as death... I know that troubles and oppressive kings will not be absent from me, so I ask of You: May my love for You within my heart strengthen me during times of trouble or oppression by kings and princes so that I may stand firm in my trial. This is what is meant by 'Many waters cannot quench love,' for the many troubles like many waters that will come during the birth pangs of the Messiah will not be enough to quench the fire of love and reduce it to a mere flicker. Instead, I will remain joyous and my love for You will burn brightly, as is fitting for those times."

It seems to me that this trait was deeply embedded in our souls from the act of the Binding of Isaac,

bottom of page