top of page
Small Lev Aharon Logo

Lev Aharon Library

/

ביעור חמץ

/

דרוש, מוסר ומחשבה

רמזים במצות ביעור חמץ

נצטוינו לבדוק את החמץ, לבטלו, לבערו ולשורפו. ונבאר מקצת רמזים בהלכות אלו על פי ספרים וסופרים, שהם יסודות גדולים בעבודת השי"ת.

בשו"ת רדב"ז (חלק ג סימנים תקמו ותתקעז) פירש, שהחמץ רומז ליצר הרע, וזה לשונו, שאלת ממני אודיעך דעתי מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה ושרוף וכלה, וגם ביטול, והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו, ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ואסרוהו בכל שהוא, ואינו מתבטל כלל, וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה. דאי משום דאית ביה כרת, הרי חלב ודם. ואי משום דאסור בהנאה, הרי כלאי הכרם ושור הנסקל וכמה איסורי הנאה שלא החמירה תורה בהם כל כך. ואי משום דלא בדילי מיניה כולי שתא, הרי יין לנזיר דלא בדיל מיניה, והחדש, דלא בדילי מן התבואה כולה שתא, ולא חמירא כולי האי.

תשובה. שני דברים נאמרו בתשובת דבר זה. אחת, שלא נמצאו בכל האיסורין שבתורה שיצטרפו בו כל ג' תנאים הללו: שהוא איסורי הנאה, והוא בכרת, ולא בדילי אינשי מיניה כולה שתא, אלא חמץ בלבד. וכיון שיש בו החומרות הללו החמירה עליו תורה חומרות אחרות, ובאו חכמים והוסיפו חומרות על חומרות כמו שעשתה התורה. ותו, דחמץ בפסח הוי כדבר שיש לו מתירין, שהרי איסורו תלוי בזמן, ואחר ימי הפסח יהיה החמץ מותר, ואף על פי שזה החמץ שהוא מבער אי אפשר שיהיה לו היתר אלא אם כן יעבור בבל יראה ובל ימצא, סוף סוף הא איכא חמץ שיהיה מותר לו, דהיינו אותו שלא עבר עליו.

וקשיא לי עליה דהאי טעמא, נהי דסגי האי טעמא לענין דאפילו באלף לא בטל, כדבר שיש מתירין דאמרינן דאפילו באלף לא בטיל, אבל לחפש אחריו ולשרפו ולשרשו ולהוציא מרשותו לא ידענו למה. גם על הטעם הראשון יש לי קצת גמגום, ומי עדיף מעבודה זרה, דאמרה תורה (דברים יג, יח) "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", וכל המודה בו ככופר בכל התורה כולה, ולא מצינו שהצריכה תורה בה בדיקה וביטול, אלא שבארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מארצנו, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד את כל עכו"ם שבו, עכ"ל הרמב"ם ז"ל (פרק ז מהלכות עבודה זרה הלכה א). מכל מקום, הרי אתה רואה שלא החמירה תורה בעכו"ם כמו בחמץ, הילכך עדיין צריך טעם.

ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל, והרי זה אמת ונכון, עכ"ל הרדב"ז.

וכתב החיד"א (שמחת הרגל על הגדה של פסח) על דבריו: "עיניך לנכח יביטו, שהרב ז"ל פשפש ולא מצא טעם לחומרת חמץ אשר החמירה תורה ורבותנו ז"ל טפי משאר איסורין על פי הפשט והדין, והוצרך לסמוך עצמו על הרמז, כי החמץ רמז ליצר הרע, כמבואר היטב בדבריו, ונמצא, שהרמז של החמץ הוא הפשט, כי כל החומרות האלו לעורר האדם שצריך להתרחק מאד מאד מן היצר הרע, ולחפש בחורי וסדקי חדרי לבו אם שמץ דבר נמצא בו, למהר לבערו ולשרפו באש התורה, ולהזהר מאד בבל יראה ובל ימצא כולי האי, ואולי ינצל ממנו.

ואפשר, שזה מה שרמזו רז"ל באומרם (פסחים ה, ב), אין ביעור חמץ אלא שריפה, כלומר, אין תקנה ליצר הרע אלא לשורפו באש התורה, וכמו שאמרו רז"ל (קדושין ל, ב), שאמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ויש לרמוז, כי יצ"ר גימטריא ש', והתורה נקראת 'אש', ויש אחד יותר, רמז, שהתורה א"ש, גוברת על יצ"ר גימטריא ש'. ועל ידי התורה מקרר חומו של יצר ונעשה ק"ר, גימטריא 'יצר'. נמשך לזה יש לרמוז, כי 'יצר רע' גימטריא רש"ע, כי ההולך אחר יצרו נקרא רשע, וזהו 'רק רע כל היום' (בראשית ו, ה) – ר"ק ר"ע גימטריא 'יצר רע', שהוא כמספר 'רשע'.

ועוד רמזתי בדרושים בטעם שהתורה מבטלת יצר הרע, במה שכתבו המפרשים, כי אין מגרש כח הנחש כי אם האש, כי ארס הנחש שרשו מיסוד העפר, ונחש עפר לחמו (שם ג, יד), והאש תכלית הריחוק מן העפר, זה מטה מטה וזה מעלה מעלה, ולכן האש מגרש ארסו של נחש. ושורש הקדמה זו לישבה על מתכונתה כתבתי בעניותי בספר הקטן דברים אחדים (דרוש יד) באורך וברחב, ולכן היצר הרע שהוא מיסוד העפר, התורה שהיא אש מגרשתו, כי אין מגרש כח הנחש כי אם האש".

ואפשר לומר, כי החמץ רומז לגאוה ותאוה, כי הנה הוא תופח מעצמו, ונראה ממלא הקערה, ובאמת חלק הוא אויר ריק. ומראהו לעומת המצה תאוה לעינים, גם טעמו ערב יותר. נמצא שהחמץ רומז לגאוה ותאוה.

ולאור כל זאת מתבאר הא דאיתא בשם האריז"ל (הובא בבאר היטב אורח חיים סימן תמז סק"א), שכל מי שנזהר אפילו ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה, כי בכך מבטל מעליו שליטת היצר הרע.

ובבני יששכר (מאמרי חודש ניסן מאמר ח – מצות תאכל אות א) מצינו נקודה נוספת, שהחמץ רומז לאמונתם ובטחונם של בני אדם בהנהגת הכוכבים והמזלות, וזה לשונו, בפסוק (שמות יב יז), "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים". הנה, הטעם המבואר בפסוק אינו מובן [ונראה, דצריך לכוין הטעם בשעת השמירה, כיון שהטעם מבואר בתורה, כידוע מהפוסקים], והנה, כבר דברנו מזה בדרושים, וכאן נשנה, דאין מדרש בלא חידוש, וגם בכדי לדרוש הענין בזמן הסיפור, ונראה, על פי מה שנתבאר בזהר (שמות קפג, ב), דמצה נקרא מיכלא דמהימנותא, ומהראוי להתבונן מהו האמונה שמרמזת המצה.

ונראה לי, דהנה הלחם חמץ, האומן כשעושה אותה בפעולתו, אחר כך כשהאומן גמרה במדתה, הנה העיסה בעצמה עושה פעולת עצמה, היינו שמרתחת ומגבהת את עצמה לכל צד, ונסדקת בכמה סדקים, וכיוצא כמה פעולות בעניני החימוץ אשר העיסה עשתה בעצמה מבלי האומן, כי האומן כבר סילק ידיו וחלף והלך לו [והנה, הגם שכל פעולותיה באה על ידי האומן שפעל בה בתחילה, עם כל זה, כעת אינו נראה בה מעשה האומן, כי האומן סילק ידיו], מה שאין כן מצה, אינו עושה שום פעולה מעצמה רק פעולת האומן. וזה שמרמזת המצה לאמונה ובטחון, שאין לנו שום תנועה בזולת השגחתו יתברך שמו, ולא יוסיף האדם ולא יגרע בעבודתו דבר [זולת הבחירה בתורה ובמצות, ובהיפך ח"ו עבירות, אשר כל זה מסר ה' יתברך לבחירתינו, כנודע]. הנה, כאשר ידע האדם זה באמת, ידע אשר גם המזלות לא יוסיפו ולא יגרעו, הגם שמתנהג הכל בטבע, ח"ו לומר אשר הטבע פועל מבלעדי השגחתו יתברך שמו, ובפרט ישראל עם קרובו הם למעלה מן המזל, וה' יתברך מנהיג את המזלות בהשגחה, ומשדדם כרצונו, מבלי הסיר השגחתו מהם כרגע, וכל פעולתם היא הכל פעולת מעשה האומן הפועל על ידם מבלי הפסק והסרה, ואין להם תנועה מבלעדי כחו.

והנה, זה היה טעות מצרים, באומרם שהכל נעשה ונפעל בכח המזלות, הנה מצרים היה מזלם טלה, ראש ובכור המזלות (זהר הקדוש חלק ג רנ, ב), והנה, ה' יתברך, בהודיע את גבורתו ואיך הוא משדד את המזלות, הנה צוה לשחוט טלה ראש המזלות קרבן לי"י בחדש ניסן בעת שליטתו, ולאוכלו בליל ט"ו לחדש ניסן, שאז המזל טלה בתכלית הגבהות והגדלות, בזמן מילוי הלבנה, והוציא את בני ישראל מכור הברזל ממצרים דייקא בעת תכלית הגדלות של מזל מצרים, מזה נתהווה האמונה שהמזל לא יפעול שום דבר בזולת השגחתו וכחו, ולזה נצטוינו לאכול מצה בלילה הזה, לאמונת אומן הלזה, שהכל נעשה דמיון המצה, שאין לה פעולה אחרת זולת פעולת האומן כנ"ל, ולזה נקראת מיכלא דמהימנותא, עכ"ל.

נמצא, שהחמץ במובן הרוחני מרמז ליצר הרע שבלב, ואם כן, כדי לקיים מצות בדיקת וביעור חמץ בשלימות צריך לכוון שבודק ומבער גם החמץ שבלב. וכן כתב החיד"א (שמחת הרגל סוף לימוד א): "ועתה נבא לבאר דרך רמז לשון כל חמירא וכו', כי הנה, החמץ והמחמצת, השאור והמשארת, הן הם הסטרא אחרא וגונדא דיליה, ולכן, האיש הישראלי, לפני בא יום הגדול ליל התקדש חג, וכבר טרח ותקן כלים מכלים שונים, ראה והתקין טהרת הבית וכליו, ונתעורר בתשובה כראותו כמה צריך להרחקת האיסור טעמו וממשו. לכן בביטול החמץ תקון רבנן נועם שיח כל חמירא, הרומז גם כן על ביטול שאור שבעיסה, הוא שטן הוא יצר הרע. וזהו שאומרים, כל חמירא, כל מין שאור ועצת היצר הרע דאיכא ברשותי, בין הבא מחמת שר האומה אשר אנכי בקרבו, בין מתערובת העכו"ם ושעבודם, בין מחמת החומר העכור, או אשר חטאתי בגלגול זה וגלגולים אחרים, ונשאר הרושם של הסטרא אחרא ברשותי, שכולל, בגוף ונפש ושרשיה בשמים. דחזיתיה, שהרגשתי כבר בחטא ולא דחיתיו, או הרגשתי באיזה מדה, כגון גאוה וכעס וכיוצא, ולא בקשתי לדחותה ולהשליכה מעלי. ודלא חזיתיה, שלא הרגשתי כלל. דביערתיה, החטא, אשר שבתי בתשובה, והאיכא שיריים שיורי קוצו"ת, ודלא ביערתיה, דעדיין לא שבתי בתשובה על הפרט ההוא. ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא, אשר לא יהיה סיבה להחטיאני בטל הוא ומבוטל, ואני נקי ובר לבב לעבוד ה'".

ומקובל, שכששרף הרב הקדוש רבי ברוך ממז'יבוז' זי"ע את החמץ ואמר הנוסח דכל חמירא, פירש לעצמו כך: כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי – כל מיני חמץ שישנם בלבי. דחזיתיה – אמנם נדמה לי שחזיתי אותו. ודלא חזיתיה – עדיין לא חזיתי אותו כלל. דבערתיה – היצר הרע אומר לי שכבר בערתי את החמץ. ודלא בערתיה – באמת עדיין לא בערתיו כלל. על כן אבקש ממך רבונו של עולם: ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא.

ואם תאמר, אם כן, למה הותר לאכול חמץ כל השנה. כבר עמד הזהר הקדוש (פרשת תצוה קפג, ב) על שאלה זו, וזה לשונו, "השתא דזכו ישראל לנהמא עילאה, לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזי כלל? ותו, דקרבנא דא חמץ הוה, דכתיב (ויקרא כג, יז) 'חמץ תאפינה'. ותו, דהשתא ביומא דא אתבטל יצר הרע, ואורייתא דאקרו חירו אשכחת? [אלא משל] למלכא דהוה ליה בר יחידאי, וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו, ייכול ברא דמלכא אסותא דא, ועד דייכול לה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי. כיון דאכל ההוא אסותא, אמרו, מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב ולא יכיל לנזקא ליה. כך ישראל, כד נפקו ממצרים, לא הוו ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, יטעמון ישראל אסותא, ועד דייכלון אסותא דא לא יתחזי לון מיכלא אחרא. כיון דאכלו ההיא אסותא דאיהי מצה, דאיהי אסותא למיעל ולמנדע דמהימנותא, אמר הקדוש ברוך הוא, מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון, עכ"ל [תרגום: עכשיו שזכו ישראל ללחם עליון [– היא המצה], האם לא ראוי שיתבטל החמץ ולא יראה עוד כלל? ועוד, שקרבן זה [– שתי הלחם, הבאים בשבועות] חמץ היה, שכתוב 'חמץ תאפינה'. ועוד, עכשיו ביום זה [– פסח] התבטל יצר הרע, ובזמן מתן תורה, שנקראת 'חירות', כן ימצא?! אלא משל למלך שהיה לו בן יחיד, ונחלש, יום אחד נתאוה לאכול, אמרו: יאכל בן המלך רפואה זו, ועד שיאכל אותה לא ימצא מאכל ומזון אחר בבית. עשו כן. כיון שאכל את הרפואה ההיא, אמרו: מכאן והלאה יאכל כל מה שהוא מתאוה, ולא יוכל להזיק לו. כך ישראל, כאשר יצאו ממצרים, לא היו יודעין עיקר וסוד האמונה. אמר הקב"ה: יטעמו ישראל רפואה, ועד שיאכלו רפואה זו לא יראה להם מאכל אחר. כיון שאכלו הרפואה ההיא שהיא מצה, שהיא רפואה להכנס ולדעת את האמונה, אמר הקב"ה: מכאן והלאה ראוי להם חמץ ויאכלו אותו, שהרי לא יכול להזיק להם]. והיינו שהחמץ מגביר את כח היצר על האדם החלש מבחינה רוחנית, אבל אם הוא בריא לא יכול החמץ להזיק לו.

על כל פנים נמצא, כי אדם הרוצה לקיים מצות בדיקת וביעור חמץ בזמנו בשלימות, צריך לבדוק ולבער גם את החמץ הוא היצר הרע מלבו. והמשמעות, כי צריך לכלותו ולבערו כליל עד בלי השאיר לו שריד. מיהו, לעומת זאת, שמעתי מאמו"ר שליט"א בשם אזמו"ר הגרש"ד זצ"ל, שפירש את מאמר חז"ל (פסחים ח, א) "בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו" – שגם בעת שמבערו ומבטלו מן הבית ישמור בלבו רגש הכרת הטוב כלפי החמץ, שהרי סוף סוף נהנה ממנו כל השנה. ותמהתי מאד על דבריו, שהרי משמעות ביטול וביעור חמץ הוא עד הגעלה וליבון חמור, והיינו לשורפו ולכלותו כליל, ובפשטות סותר כל זה ליסוד דברי אזמו"ר.

אכן, לאחר שנים מצאתי כדבריו בספר סדר היום (סדר ביעור חמץ וכוונתו) וזה לשונו, והא שאומר אותו בלשון תרגום, אף על פי דאפשר לומר כי הוא תקון הקדמונים, ולשונם היה בלשון תרגום, ותקנו אותו כך כדי שיבינו הנשים והטף מה שהם אומרים, אפילו הכי, אפשר לתת טעם לפי הסברא, כי בהיות שהלחם הוא חיות האדם במוצא פי ה' (ראה דברים ח, ג), וכל השנה אנו צריכים לו, ואין ראוי לאדם לזלזל בכבוד הצריך לו, ו'בז לדבר יחבל לו' (משלי יג, יג), וכן אמרו ז"ל (ברכות סב, ב) על דוד המלך ע"ה, 'ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו' (מלכים א א, א) – מפני שזלזל בהם כו', וכן בענינים אחרים, ואלו היה אומר בלשון הקדש, הוא לשון שהכל מבינים בו, מזיקין ומקטרגין, ואפשר שיבאו לקטרג על הענין, תקנו אותו בלשון תרגום, שאפילו המלאכים אמרו שאינם מבינים בו (סוטה לג, א), כל שכן שדים ומזיקין, ובכן לא יהיה להם פתחון פה לקטרג, עכ"ל. ולפי זה אנו צריכים לבער את החמץ לא מצד זלזול, אלא כמקיימים מצות ה'.

ומכל זה נמצינו למדים, כי כל עניני ביעור חמץ הם גם דרכי עבודה במלחמת היצר, וצריכים לקחת את חלק המוסר שבהם על מנת להשכיל ולהתחכם איך ללחום נגד היצר. ונבאר דרכי עבודה זו לפי פרטי המצוות שנאמרו בחמץ:

א. איסור חמץ אפילו במשהו – ממנו יש ללמוד, שאפילו 'משהו' יצר הרע אסור, מפני שעלול להחמיץ את כל עיסת החומר של האדם, אלא שכאמור, אין לעקור היצר הרע מכל וכל, אלא להכניעו לרצון ה', וכדברי רבי משה הבבלי בספר טעמי מצוות (מצוה ה, והו"ד בשל"ה פרשת בא בדרך חיים) וזה לשונו, טעם מצוה זו, להודיע כמה צריך להתרחק מהדברים המחמיצים והמחטיאים, שאפילו בתערובות מעט, ההיזק מרובה, שיש בו כח להטות האדם לאשר יחפוץ לכך, "כל מחמצת לא תאכלו" (שמות יב, כ), הזהרו מִמְּעַוֵּל וחומץ, שהשעבוד מצדו. מכל מקום, לא תכלהו, כלומר, שבקשו ביצה בת יומא ולא מצאו (יומא סט ב), אלא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז, א), ההכרחי דווקא, עכ"ל.

ב. בדיקת חמץ – על דרך העבודה היינו, שיפשפש אדם במעשיו ויבדוק וינקה עצמו היטב מכל רע ומכל חטא.

ג. בדיקה לאור הנר, אור הנר הוא תנאי הכרחי למעשה הבדיקה – ועל דרך העבודה, יבדוק אדם את עצמו על ידי אור התורה, כי כל ענין טיהור הגוף מעניני חמץ הוא בשביל התורה, ועל דרך שכתב בספר קרבן אליהו מבעל השבט מוסר (מצוה טו) וזה לשונו, שלא ימצא חמץ ברשותינו כל ימי הפסח, שנאמר (שמות יב, יט), "שאור לא ימצא בבתיכם". ואני אומר, שבהיות החמץ דומה ליצר הרע, כמו שאמרו חז"ל, לכן ציוה שבניסן יצאו ממצרים לקבל דת. ואמרו חז"ל (בבא בתרא טו, א), אמר הקב"ה לישראל, בני, בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין. וכדברי חז"ל עוד (סוכה נב, א), אם פגע בך האי מנוול משכהו לבית המדרש. לכן ציוה בניסן בעקירת החמץ הרומז ליצר הרע, לרמוז, שגלו במצרים, ונעשה להם נס ביציאה בעבור קבלת התורה לבטל לב האבן מקרבכם, ולכן בא הציווי, שמאחר שאנו בעלי דת, שלא ימצא חמץ ברשותינו, רמז לגופינו, כל שבעת הימים, עכ"ל.

ובזה אפשר לבאר מאמר ההגדה על החכמים שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, ואיתא בתוספתא, שהסיפור היינו שעסקו בהלכות פסח, וכמו שמקובל מהגרי"ז, שבזה יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים. כי אור התורה הוא התכלית מביעור החמץ והשרשת האמונה. ובזמן בית המקדש ביערו את יצרא דעבודה זרה על ידי קרבן פסח, ועכשיו אפשר לבערו על ידי אור התורה.

ד. כבולעו כך פולטו – כשם שצריך להפליט את החמץ הבלוע בכלים על ידי ליבון או הגעלה, כן צריך לשוב על חטאיו באש והתלהבות, ועל דרך שכתב הרמב"ם (פרק ב מהלכות תשובה הלכה א): "אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח, כיצד, הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה, ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה". והיינו, שהתלהבות החזרה בתשובה שלו ביטלה והוציאה ממנו את כל ההתלהבות של העבירה, 'כבולעו כך פולטו'. ועל כן כתוב בספרים הקדושים, שראוי לאפות המצות בזריזות והתלהבות רבה, וזה כדי לתקן את לבו ממה שהתלהב במעשי החטא רחמנא לצלן.

ה. ביטול חמץ – על דרך העבודה היינו, שיתבטל בעיניך כל החשיבות של היצר ופיתוייו, וְכִשְׂחוֹק יחשב לך, ותעשה מכל דבריו ליצנותא דעבודה זרה, שמותרת, כדאיתא במגילה (כה, ב). וכמו שמצינו בענין המכות, שהקב"ה אמר עליהן "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" (שמות י, ב). ופירש רש"י: שִׂחַקְתִּי. שזו דרך להלחם עם היצר הרע על מנת לבטלו, להתבונן בכל צד הלעג שבו ובעניניו, ולצחוק מזה.

והנה, כשם שהחמץ מרמז על היצר הרע, כך מרמזת המצה על היצר הטוב, ומצות איסור אכילת חמץ מקבילה למצות אכילת מצה, על דרך מאמר הכתוב (תהלים לד, טו) "סור מרע ועשה טוב", כי צריך לקיים שניהם יחד (מפי מורי ורבי רבי דוד קויאט זצ"ל). ולפלא, כי החילוק בין חמץ למצה הוא במשהו בלבד, כמו שכתוב בזהר הקדוש (פרשת פנחס רנב, א): "תא חזי, במצרים איהי שלטא, וּמִנַּהּ נפקו כמה שלטנין לזנייהו, וכלא ברזא דחמץ. כיון דתבר לה קודשא בריך הוא, אפיק חמץ ואעיל מצה, במה – בחוטא זעירא מכלא, תבר ח' חמץ, ואתעביד מצה, אינון אתוון, אלא דתבר ח' דהאי חיה דאקרי חמץ, ועל דא אקרי חית קנה, דנוח לאתברא כקנה דא, במה אתבר, בחוטא זעירא כנימא, תבר ח' ואתעבר מאיתה והוה מצה, ועל דא כתיב (תהילים סח, לא) 'גער חית קנה', גער בה קודשא בריך הוא, ואתבר ח' חמץ, ואתעביד ה' [תרגום: בוא וראה, במצרים היא שלטה, וממנה יצאו כמה שליטים למיניהם, וכולם בסוד החמץ. כיון ששבר אותה הקב"ה, הוציא חמץ והכניס מצה, במה, בחוט דק כשערה, שבר ח' חמץ, ונעשה מצה, הם אותם אותיות, אלא ששבר הח' של חיה זו הנקראת חמץ. ועל כן נקראת חית קנה, שנוחה להשבר כקנה זה. במה נשברה, בחוט דק כשערה, שבר ח' ועבר ממנה [אותו חוט] ונעשה מצה. ועל זה כתוב 'גער חית קנה', גער בה הקב"ה, ונשבר ח' חמץ, ונעשה ה']".

וכן מצינו בדברי הגר"א (אדרת אליהו ישעיהו יב, ב בהשמטות הצנזור) וזה לשונו, בגלות מצרים נעשה מן הה' ח', בכדי שלא יוכלו ישראל לחזור בתשובה, ושבר הקב"ה את הסתימה, ועשה מחמץ מצה, ובזה נגאלו, עכ"ל.

וכן כתב בספר סוכת דוד (ערך חמץ אות ג) וזה לשונו, ובשם החתם סופר יש, דהחילוק בין אותיות מצה לחמץ הוא רק דבמצה יש ה"א ובחמץ יש חי"ת, וזהו, דהחי"ת שלוש יותר על הה"א במספר, וזהו רומז לשלוש דברים שאמרו חכמים (אבות פרק ד משנה כא): הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ע"כ. וזהו ענין משהו, שצריכין לשרש המשהו של הקנאה וכו', ומשום דהך משהו אינו עומד על מקומו, אלא בכל רגע ושעה הוא מתרחב ומתגדל, ויכול להתפשט בו בכולו בכל האדם, שזהו כחו של יצר הרע שמציפו ומטביעו לגמרי, עד שיבוא מזה המדה לכל הרעות שבעולם. והרי קין הרג את הבל רק עבור הקנאה, וזהו היתה הרציחה הראשונה בעולם, עכ"ל.

הבדל דק זה בא ללמדנו ולעוררנו, כי לפעמים אדם חושב שהוא ירא שמים, ומקיים במעשיו מצוות, כדוגמת אכילת מצה הרומזת ליצר הטוב, ואינו מתבונן ושם לבו, כי בעצם, מעשיו הם עבירה ונגד רצון ה', בבחינת אכילת חמץ. כמו עניני חומרות שלוקח אדם על עצמו מתוך מחשבה שהם באים מעצת היצר הטוב, כאשר באמת הם מעצת היצר הרע ה' ירחם, להכשילו בגאוה או רגזנות וכיוצא בהן. ועד היכן מגיעה דקות הדברים, יש ללמוד ממעשה שהובא בהליכות שלמה, שהגרש"ז אויערבך זצ"ל ציוה ליתום אחד שיבדוק החמץ בבית אמו בזריזות רבה, כדי שלא תזכר האלמנה באמצע הבדיקה איך שהיה בעלה בודק את החמץ, ויתעורר בלבה כאב אלמנותה.

Note! Translation is auto generated: Please use with caution

Hints in the mitzvah of Biur Chametz (removal of leaven)

We were commanded to check for chametz, nullify it, destroy it, and burn it. We will explain some hints in these laws based on books and scribes, which are great foundations in the service of God.

In the Responsa of Radbaz (Part 3, Simanim 546 and 551), he explained that chametz symbolizes the evil inclination, and this is his wording: You asked me to inform you of my opinion as to why chametz on Passover is different from all other prohibitions in the Torah, which the Torah was stringent about to require checking, burning, and nullifying, and the Sages added the requirement to check in holes and cracks, to search for it, and uproot it from all its boundaries, and it is subject to the prohibitions "it shall not be seen" and "it shall not be found," and is forbidden in even the smallest amount, and such stringencies are not found in any other prohibitions in the Torah. If it was due to its punishment of karet (spiritual excision), then what about forbidden fats and blood? And if it was due to its prohibition of benefit, then what about mixed species in the vineyard and an ox that is stoned, and other prohibitions of benefit that the Torah was not so stringent about? And if it was because people do not abstain from it all year, then what about wine for a Nazarite, which they do not abstain from, and new grain, from which they do not abstain all year, and it is not as stringent?

Answer: Two things were said in the answer to this matter. One, that no other prohibitions in the Torah combine all three conditions: it is forbidden in benefit, it is punishable by karet, and people do not abstain from it all year, except for chametz alone. And since it has these stringencies, the Torah added other stringencies, and the Sages added stringencies upon stringencies as the Torah did. Furthermore, chametz on Passover is like something that has a permitted form, for its prohibition is time-dependent, and after the days of Passover, chametz will be permitted again. Although the chametz that is destroyed cannot be permitted unless it transgresses "it shall not be seen" and "it shall not be found," in the end, there is chametz that will be permitted, that is, that which did not transgress.

And I have difficulty with this reasoning. Although this reasoning suffices to explain why even in a thousand it is not nullified, as something that has a permitted form, but to search for it and burn it and uproot it and remove it from one's possession, I do not understand why. Also, regarding the first reason, I have some hesitation. Is it better than idolatry, which the Torah said (Deuteronomy 13:18), "And nothing of the banned should stick to your hand," and anyone who acknowledges it is as if he denies the entire Torah, and we do not find that the Torah required checking and nullifying for it, except that in the Land of Israel, it is a commandment to pursue it until we eradicate it from our land, but outside the Land, we are not commanded to pursue it, but wherever we conquer, we must eradicate all idols there, as the Rambam wrote (Chapter 7 of the Laws of Idolatry, Law 1). In any case, you see that the Torah was not as stringent with idolatry as with chametz, therefore a reason is still needed.

Therefore, I rely on what our Sages, of blessed memory, said in the Midrashim, that chametz on Passover symbolizes the evil inclination, which is the leaven in the dough. Therefore, a person should thoroughly expel it from himself, search for it in all hidden thoughts, and even a tiny bit is not nullified. And this is true and correct, as the Radbaz concluded.

And the Chida wrote (Simchat HaRegel on the Passover Haggadah) regarding his words: “Your eyes will look straight ahead, for the rabbi, of blessed memory, searched and did not find a reason for the stringency of chametz which the Torah and our Rabbis, of blessed memory, were stricter about than other prohibitions according to the plain sense and the law, and he had to rely on the hint, that chametz symbolizes the evil inclination, as well explained in his words. It turns out that the hint of chametz is the plain meaning, for all these stringencies are to awaken a person that he must distance himself very much from the evil inclination, and search in the crevices and cracks of his heart if there is any trace of it, to quickly eradicate it and burn it with the fire of the Torah, and be very careful with "

bottom of page