מן ההגדה: "ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

צריך ביאור, מה ראה בעל ההגדה להקדים למאמר ארבעה בנים, ברכה למקום על שנתן תורה לעמו ישראל. ופירש הגר"ח (בהגדה), דאנו נותנים שבח על התורה שאפשר להסביר את מאמריה כפי שהם בכל רמות ההבנה שישנם אצל הבנים, ודלא כחכמת הגויים שצריך לשנות את תוכן הענין הנלמד לגמרי כדי להתאימו לפי גילו ושכלו של הלומד.

ולפי דבריו מתבאר מאמר בעל ההגדה כנגד ארבעה בנים דברה תורה על לימוד התורה באופן כללי, ולאו דווקא על מצות והגדת לבנך בליל הסדר. ואם כן יש לשאול, מדוע נתנה התורה תשובות מפורטות לכל סוגי השאלות, וציותה להשיב לכל בן כפי דעתו, מה שלא מצינו כן בשאר המצוות, שגם בהן יש מצות 'ושננתם לבניך' (דברים ו, ז), ואף על פי כן לא נאמר שעל פי דעת הבן דווקא ילמדנו האב, ואפילו במצוות שנאמרה בהן זכירה, כגון, 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ, ח). 'זכור את אשר עשה לך עמלק' (דברים כה, יז). ומאי שנא מצות והגדת לבנך שבליל הסדר. ומצינו שכתב הריטב"א, וזה לשונו, כי כל כך רצה לקיים מצות סיפור יציאת מצרים בזרענו, שהפריש להגיד ולספר בכל בן ובן כפי מה שהוא, עכ"ל. וכל זה טעמא בעי.

בכל אופן נראה, דמקור הענין שצריך לספר לכל בן כפי דעתו נלמד מגוף המצוה, והגדת לבנך, כלומר, תספר ותגיד לבנך כמו שהוא ולפי הבנתו את ענין יציאת מצרים, ולא להשאיר לו מקום לחוסר הבנה. והיינו, שהקפידה התורה שכל בן יתפוס את עניני יציאת מצרים באופן שכלי.

ויותר נראה, דיסוד ענין סיפור יציאת מצרים הוא השרשת אמונה במוחו ולבו של הבן, כי סיפור זה הוא מקור האמונה הברורה והשלמה בכלל ישראל, וכמאמר הכתוב (שמות כ, ב): "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (במדבר טו, מא). משמע, דהידיעה וההכרה שאנכי ה' אלקיך נובעת מהאמונה והסיפור של יציאת מצרים, ובה הן תלויות.

וכן כתב בספר החינוך (פרשת בא מצוה כא) "לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן וכו'. משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו 'זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות אל היש שהם עליו, ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם".

וכיון שכן, צריך להקפיד ביותר שלא ישארו בלב הבנים שום פקפוקים וספיקות בענין יציאת מצרים, שהוא יסוד התורה והמצוות, כדי שיהיה היסוד חזק באופן בלתי מעורער כלל, כי כשהיסוד חזק והאמונה בהירה וברורה בלבם, שום מקרה או קושיא, יהיו אשר יהיו, לא יוכלו לערער את היסוד.

ולפי דברינו עולה, כי כל ההסברים שנותנים לכל אחד ואחד מהבנים כפי הבנתו ותפיסתו, הם רק שער ומבוא עבורו להכנס להיכל האמונה, שם משיג האדם כי אין להשיג דעת עליון ואת עומק הנהגת הבריאה, והתורה היא חכמה אלקית, ואין לה חקר ותכלית, ויוכל להשכיל ולהבין בה עד אין סוף.

והנה, איתא בפסחים (קטז, א) במשנה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". ובגמרא: "מאי בגנות, רב אמר, מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר, עבדים היינו". וכתוב בהגדת מבית הלוי בשם הגרי"ז זצ"ל: "ולא נתבאר בגמרא מהו המסיים בשבח. והנה, לרב, דמתחיל בגנות הוא 'מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', הסיום בשבח הוא 'ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו'. אבל לשמואל צריך ביאור, מה הוא הסיום בשבח.

ונראה, דאף לשמואל השבח הוא 'ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו', דהנה, כתיב בויקרא (כה, מב) 'כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד'. ושם (פסוק נה) גם כתיב, 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם'. והיינו, דביציאת מצרים קיבלו ישראל מעלה שנעשו עבדי ה', וכיון שכן, אינם יכולים להיות עבדים לבני אדם, וזה היה כל התכלית של יציאת מצרים, וכדכתיב (במדבר טו, מא), 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים'. ולפי זה, גם לשמואל, דהגנות הוא 'עבדים היינו', השבח הוא 'ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו', דעל ידי זה נעשינו עבדי ה' ושוב אין אנו יכולים להיות עבדים לבני אדם".

ומסיק בסוף דבריו: "ועתה מובן גם מה דלכאורה קשה על רב בפלוגתא דלעיל, דבשלמא לשמואל מתבאר שפיר מה דמתחיל בעבדים היינו, דזהו הגנות של מצרים, אך לרב, דמתחיל בעובדי עבודה זרה היו אבותינו, צ"ע, מה זה שייך למצרים וליציאה משם. ולהנ"ל אתי שפיר, דהרי נתבאר דכל המעלה והתכלית של יציאת מצרים היה דנעשו עבדי ה', ולכן עלינו לספר שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, דקודם יציאת מצרים לא היתה להם מעלה זו של עובדי ה', והיו עובדי עבודה זרה, ועכשיו ביציאת מצרים נכנסו במעלה זו של עבדי ה'".

ולדברינו יש לומר על דרך המהלך של הגרי"ז, דגם לשמואל האומר כי הגנות מתחילה היא 'עבדים היינו לפרעה במצרים', השבח הוא 'ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו' – כי היציאה מעבדות לחירות גרידא אינה תכלית ומטרה לכשעצמה, אלא פרסום האמונה בה' ובהשגחתו המיוחדת, ובבחירתו אותנו להיות לו לעם סגולה. ועל כן שוים רב ושמואל דהסיום בשבח הוא שקרבנו המקום לעבודתו.

ודברינו מדוייקים כפתור ופרח בלשון הרמב"ם (פרק א מהלכות עבודה זרה הלכה ג) שכתב וזה לשונו, בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו וכו', וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחבר בו ספרים, והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב, ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה, הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה, עכ"ל. הנה מבואר להדיא מדבריו, כי העיקר והתכלית שנשלח משה רבינו בעבורם אל בני ישראל היה, להחזיר האמונה בה' ששתל אברהם אבינו בבניו ובכל זרעו אחריו, וכל יציאת מצרים משעבוד לגאולה וכו' היתה טפלה אל העיקר הגדול הזה.

נמצא, שתוכן מצות והגדת לבנך היא השרשת וחיזוק יסוד האמונה בלב הבנים. וכן כתב להדיא הנצי"ב (העמק דבר שמות יג, ח): "והגדת לבנך – פשוטו של מקרא בסדר הפרשה, שבהמשך שבעה ימים שהבנים לא ישיגו חמץ כהרגלם, יבאו לחקירה על זה, ועל שפתי המשיב יתוסף לקח האמונה בלב. ולשון 'והגדת', ולא כתיב 'ואמרת לבנך', אלא הוא לשון המשכה, כמו גיד, ומיירי בהמשכת לב הבן שישאל וכו'. בעבור זה – לפי פשוטו של מקרא דקאי על כל שבעה, פירוש, בעבור זה שאנו אוכלים מצה שבעת הימים לזכרון האמונה בהשגחה עלינו בפרטות".

וכן כתוב בספר אור יחזקאל (עמוד רלה): "שהנה, קיימא לן אין אבות מנחילין לבניהם שקרים, כי בטבע מציאות הבריאה שאדם מאמין ביותר לדבר ששמע מפי אבותיו, כי אין האדם משקר לבניו, ולכן אמרה תורה והגדת לבנך, שתבוא האמונה מאבות לבנים, שבכהאי גוונא תחזק האמונה".

ובספר דעת חכמה ומוסר (חלק ב מאמר ס) מאריך לבאר עיקר זה בבהירות נפלאה ממעמד הר סיני, כה הם דבריו: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט). הרי לנו, שכל מעמד הר סיני היה כדי שנאמין במשה רבנו ע"ה. והנה, כתב הרמב"ן על הפסוק (דברים ד, ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך", וזה לשונו, אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד. כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמר החקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר, רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני, מכל הדברים אשר ראו שם עיניך, הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם.

ופירש הטעם, כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן, עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו. והנה, קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם. וצוה במצות עשה, שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה.

והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום, ויצוינו בהיפך מן התורה, ונתן אלינו אות או מופת, יכנס ספק בלב האנשים, אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו, ועינינו הרואות, אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו, לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקרותו. זהו שאמר שם (שמות יט, ט), "וגם בך יאמינו לעולם", כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל, והם לא יסתפקו כלל בעדותינו שנעיד להם, אבל יאמינו בודאי שראינו כלנו בעינינו וכל מה שספרנו להם. עכ"ל הרמב"ן.

רואים אנו מזה יסוד דברינו עוד יותר ממה שדברנו בעבר, הרי דברנו שהיסוד הוא אמונת חכמים, אבל רק בתורת עצה, ומכאן אנו למדים עוד יותר, שזולת זה אין כלל, ושאמונת חכמים זו היא הכל, ובה מסתיים. הרי מבואר בדברי הרמב"ן דבר נפלא: כלל ישראל הרי מוכרח שיהיה לו מעמד הר סיני לדורות עולם, בלי מעמד הר סיני, הרי בבוא נביא ויתן אותות ומופתים אפשר שיכנס איזה ספק בלבנו, אמנם בהיות לנו מעמד הר סיני שבעינינו ראינו, הרי נכחיש אותו בודאי, כי אנחנו היודעים בשקרותו, ונדון אותו למיתה בודאות גמורה, ומהיכן יהיה מעמד הר סיני לדורות עולם, על זה באה התורה והזהירה "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט), ועל ידי זה יהיה גם לדורות הבאים עד עולם 'מעמד הר סיני', כאילו ראו בעיניהם ושמעו באזניהם, ולא חסר שום דבר, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל.

על הכלל ישראל יש לסמוך בבטחון הכי גמור, על אומות העולם נאמר (תהלים קמד, ח): "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר", כל החזקות שישנם בנאמנותו וסמכותו של אדם לא נאמר עליהם, אבל כלל ישראל עליהם יש לסמוך בודאות היותר גדולה, לחשדם בשקר זה דבר שאי אפשר, כי לא נעיד שקר לבנינו, על נאמנות הכי זעירה של ישראל יש לסמוך. והרי לנו מזה, שכלל ישראל בכל הדורות יש להם מעמד הר סיני בכל גדלו, הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו, ואת קולו שמענו מתוך האש, ויוכלו להכחיש כל חולק וכל מספק גם אם יראה אותות ומופתים, ובמה, במה שמסרו להם אבותיהם. רואים אנו מהו אמונת חכמים, וכמה הכל בנוי על יסוד של אמונה, איני יודע כלום ורק אבא אמר לי כך, הרי זה ברור כצהרים, כאילו בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו, משום שבאמונה מסתיים באמת הכל לגמרי, יכול להיות יציאת מצרים, משום שאבא מסר לי כך, מעמד הר סיני, מפני שכך מסר לי אבא. הרי לכאורה מדמים שיש אמנם איזה בעצמו, הֲבָנוֹת, ובזה אנו רואים ששום דבר אין, והכל מתחיל ומסתיים רק באמונת חכמים.

"ויאמר אליו גדעון בי אדני ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר" (שופטים ו, יג). ופירש רש"י: "אשר ספרו לנו אבותינו – פסח היה, אמר לו, אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר 'בצאת ישראל ממצרים', ועתה נטשנו". רואים אנו דבר נפלא, גדעון דבר אל המלאך כמו בור גמור, כאילו הוא אינו יודע כלום, אמש הִקְרני אבא בצאת ישראל ממצרים, והוא בעצמו אינו יודע כלום? כן הוא באמת, סוד גדול כך הוא הענין, שבאמונת חכמים אמנם הכל מסתיים, באבותינו ספרו לנו, אבא אמר לי כך. רואים איזה יסוד גדול היא אמונת חכמים, שעל אמונת חכמים, על אבותינו ספרו לנו, יכולים להשען לגמרי, ע"כ דבריו של רבי ירוחם.

העולה בבירור מכל האמור, שמצות והגדת לבנך, דהיינו סיפור יציאת מצרים מהאב לבן, היא יסוד ושורש אמונתו של הבן, וכאשר האב מלמדו ומחנכו לאמונה, הוא יורה בלבו את אבן הפינה לאמונת ה' ויראת שמים, וככל שהיסוד יותר חזק, כך יוכל הבן לבנות עליו בנין אמונה ויראה גדול יותר כל ימי חייו.

ויש בנותן ענין להביא כאן מה שסיפר הסבא הגרש"ד זצ"ל מרבו מרן החפץ חיים זצ"ל, שפעם הגיע אליו יהודי ובקש ברכה לבנים הגונים לתורה ויראת שמים. והשיב לו בלשון חיבה: מיין טייערע איד [יהודי יקר שלי], בנים הגונים לא מקבלים עם ברכה, אלא על ידי השקעה רבה, בחינוך טוב לתורה ויראת שמים.

מסקנת הדברים: כי כי תוכן מצות והגדת לבנך היא השרשת האמונה בלבבות על ידי סיפור יציאת מצרים מאב לבנים, ומוטל על כל אב לדקדק במצוה זו לקיימה כראוי וכנכון במתינות ובהרחבה, כי הרי בזה הוא מציב בלבם יסוד של אמונה ויראת שמים, שזו משאת הנפש של כל אב ואם, לראות דורות ישרים מבורכים באמונת ויראת ה' טהורה. והעת המוכשרת לכך ביותר כאמור היא ליל הסדר, כדאיתא בספרים הקדושים שהוא בבחינת ראש השנה לאמונה, מפני שהוא המעיין השופע אמונה לכל ימות השנה. אכן, כל חג הפסח הוא חג האמונה, ומסוגל לגדול באמונה, בטחון ויראת שמים, וראוי להתחזק בימים אלו בכל הסגולות המיוחדות האלה ולהשקיע בחינוך כדבעי. ובשכר חיזוק האמונה נזכה לגאולה, כדאיתא במכילתא (הובא בילקוט שמעוני בשלח רמז רמ) על גאולת מצרים, ויתקיים בנו במהרה מאמר חז"ל (ראש השנה יא, א), בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להגאל, בביאת גואל צדק, שאז יתגלה יחודו יתברך שמו, ותמלא הארץ דעה את ה' במהרה בימינו אמן.